המדרש והמעשה דברים סו

בתרא ס"ל, ולפי"ז לר' יהודה ליכא איסור יחוד גבי מלך, דמידי הוא טעמא משום ביאה דפנוי', והא מלך מותר בפלגש, וא"כ ליכא לדידי' איסור תורה אפילו בביאה דפנוי', ומשו"ה לר' יהודה ניחא בפשיטות מה שהתירו לו ליחד, דכמו שהי' יכול לישא בהיתר לר"י דמדביאה עצמה דפנוי' מותרת לו למלך דמותר בפלגש, ק"ו שאין היחוד אסור לו, דהא אמרן דלר' יהודה בכל יחוד דפנוי' דעלמא ג"כ אינו אסור אלא משום ביאה דפנוי', ובמלך גם בביאה ליכא איסורא

נקטינן מיהות דלר"י טעם יחוד דפנוי' לאו משום יחוד דא"א הוא, (משום דר"י כרמב"ם ס"ל דיחוד דא"א עצמה ג"כ אינה מה"ת והוי גזל"ג) אלא משום ביאה דפנוי'. אך לרבנן אין הכרח, דשפיר י"ל דיחוד דא"א הוי מה"ת וגזרו בי"ד של שם איחוד דפנוי' משום יחוד דא"א, וממילא דאף למלך יחוד דפנוי' אסור. ואין ה"נ דיחודו של דוד עם אבישג לא הוי כדין, אלא מדבנשואין ג"כ לא הוי אפשר, דלדידהו מלך אסור בפלגש, ולהרבות בנשים אפילו כאביגיל ג"כ אסור לדידהו, ע"כ התירו לו ליחד, וכדאמרי כמה קשין גירושין

והנה בין לרמב"ם בין לתוס' ורא"ש ודאי דטעמא דיחוד דא"א הוא משום לתא דג"ע, וכפשטות ל' הב"י בסי' כ"ב דאה"ע, אלא דלרמב"ם הוי גזרה מדרבנן, ולתוס' ורא"ש התורה עצמה גזרה על יחוד מטעם זה, ואל תתמה היכן מצינו סייג מן התורה, דבאמת מצינו כיוצב"ז גבי חמץ, לפימ"ש הר"ן ריש פסחים, דמפני שהוא איסור כרת ולא בדיל מיני', ע"כ גזרה התורה לעבור עליו בבל יראה שמא יבוא לאוכלו

ואמנם זה שאמר הר"ן גבי חמץ ע"כ דרק אליבא דר' יהודה אמרה, דס"ל חמץ לפני זמנו בלאו, דהא ודאי שהר"ן לא על הלאו דב"י לחוד אמרה, אלא אעשה דתשביתו ג"כ, דהא תרווייהו בני חדא בקתא נינהו, וא"כ הגע עצמך לר' שמעון דס"ל דלפני זמנו בלא כלום ולבעל המאור דס"ל דלר"ש באכילה נמי מותר מה"ת לפני זמנו, ואעפי"כ הא מודה ר"ש דאיכא עשה דתשביתו משש ולמעלה, (וכדקאמר בעל המאור דלר"ש באכילתו הוא משביתו) וא"כ ע"כ דעשה זו דהשבתה לאו משום דילמא אתי למיכל גזרה תורה, דהא עדיין אכילה עצמה מותרת לר"ש

נמצא לפי"ז דזה שאמרנו כי בשני מקומות מצינו שהתורה עצמה עשתה סייג לתורה, היינו בחמץ ואליבא דר"ן שצותה תורה בעשה דתשביתו ובלאו דב"י, ובאיסור יחוד אליבא דתוס' וטור, דהוי מה"ת, וטעמו ג"כ משום סייג שלא יבא לידי ג"ע, וכל' המחבר באה"ע כ"ב, (ע' ספ"י יוחסין וכי יסיתך אחיך בן אמך, וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית כו' אלא שמתיחד אדם עם אמו, ואינו בא לידי הרגל עבירה. הרי מפורש דאפי' למ"ד דאורייתא, מ"מ הטעם הוא משום הרגל עבירה)

אלא דבאמת שני מקומות הללו אינם אלא אחד: דלר' יהודה שהוכחנו לעיל שיטתו דס"ל כרמב"ם דיחוד אינו אלא מדברי קבלה אין לו סייג מה"ת עצמה אלא גבי חמץ, ולהחולקים עליו נהי דאית להו סייג מה"ת אצל יחיד (דס"ל כתוס' ורא"ש דהוי מה"ת) מ"מ הא מדס"ל דחמץ לפני זמנו בלא כלום ע"כ דלא ס"ל כס' הר"ן, דטעמא דהשבתה הוא משום שמא יבא לאוכלו וכר"ן, מדצותה תורה במ"ע דתשביתו אפי' מעיו"ט, וע"ד הסייגים האחרים שהם מה"ת כתבנו במק"א, ואכ"מ]

והנה יש לי לאמר, דזו שאמרו הוא עצמו מחזר אחריו כו' לדחות בה החשש דשמא יבא לאוכלה, או דשמא יבא לידי הרגל עבירה סברא חצונה היא, ומסתבר דלא סמכינן עלה אלא היכי דהחשש עצמו אינו אלא מדרבנן, והם אמרו והם אמרו, אבל כשהחשש עצמו הוי מה"ת, אין ביד חכמים להקל מסברא חצונה דהוא עצמו כו'

ועפי"ז יתפרשו היטב השיטות ההפוכות באותן הדברים שבין ר"י ורבנן, דר"י לשיטתי' שהוכחנו דס"ל דבאיסור יחוד דא"א דעלמא ג"כ כרמב"ם ס"ל דאינו אלא