המדרש והמעשה דברים סה

וכו', ומקשה אלא למ"ד אין בגדין בנו"ט מאי איכא למימר, ומשני מאן שמעית לי' דאין בגדין בנו"ט ר' שמעון, והא לר"ש באמת גה"נ אסור בהנאה. עיי"ש בתוס' שהעלו דלחזקיה ודאי צ"ל תנאי היא, דהיינו דלר' שמעון עכצ"ל דכרבי אבהו ס"ל דכל לא תאכל לא תאכלו אף איסור הנאה במשמע, יעויי"ש. ולהלן שם הקשו התוס' א"כ יהיה לר' אבהו הנהנה מחמץ בפסח בכרת מדכתיב קרא כי כל אוכל חמץ ונכרתה ותירצו דאף ר"א לא אמר אלא היכי דכתיב לא תאכל לא תאכלו, משא"כ הכא דכתיב כי כל אוכל

הרי דאפילו לר' אבהו אין איסור הנאה בכלל איסור אכילה אלא בשלש לשונות הללו לא תאכל לא יאכלו לא תאכלו, ומעתה יתישבו דברי ר' שמעון בספרי שם כמין חומר, דר' שמעון לשיטתי' דגה"נ אסור בהנאה וכר' אבהו, וממילא אי הוי אמר קרא שלא תאכל בשעריך הטמא והטהור אז הוי גם איסור הנאה במשמע, והי' מוזהר גם "לתת במתנה", אמטו להכי כתיב "לא תוכל לאכול", וזהמ"ש יכיל הנותן במתנה יהא חייב ת"ל "לא תוכל לאכול", (ומדאין בל' זה גם איסור הנאה ע"כ) האוכל חייב ואין הנותן במתנה חייב. (ובזה נסתרו דברי הגאון בעל מנ"ח מ' דאי לא ילפינן כי כל אוכל מקרא דלא תאכלו, כמו"ש בתוס', ולא קרא לא תוכל לאכול מהתם, כמו שהוכחנו מן הספרי, א"כ קרא דלא אכלתי באוני ממנו בודאי לא דמי להא דלא תאכל. עיי"ש במנ"ח ותבין את דברי.)

ועתה נחזור לדברינו הראשונים, הנה עכ"פ ממסקנא דסוגי' דרבא יוצא לנו דבאיסור אנינות מחמיר ר' יהודה בגזרה דשמא יבא לאכול עוד יותר מחכמים דלדידי' אפילו בעומד באמצע עבודה מניח עבודה ויוצא (ולתוס' שם זהו אף בכ"ג) ומטעמא דשמא יאכל. וכן לענין חמץ מצינו לר' יהודה דמחמיר בזה יותר מחכמים, דלר"י אין בודקין בתוך המועד דחייש לשמא יאכל ורבנן לא חיישי התם וכדאמרי טעמא הוא עצמו מחזר אחריו לשורפו וכו'

ובספרי ח' במדבר (עמק הלכה פ' נשא) העירותי דגם בהך סברא גופה דהוא עצמו מחזר אחריו נראה לכאורה שיטות מוחלפות לר"י וחכמים דלכאורה יש לומר מעין ס' זו גם לענין יחוד דסוטה, היינו דלמ"ד הבעל נאמן על אשתו ול"ח לשמא יבא עלי' בדרך, היינו משום דהוא עצמו הולך לבודקה (יעויי"ש מ"ש שם בספרי) ואיך יעשה מעשה לסתור, דהא אם יבא עלי' שוב לא יבדקוה המים דאין הבעל מנוקה מעון

הרי דבסוטה סמיך ר' יהודא אהך סברא דהוא עצמו מחזר עלי' (ומשו"ה אינו מצריך שילווהו שני ת"ח בדרך) ורבנן לא סמכי, ולענין חמץ איפכא שמעינן להו דר"י אוסר לבדוק בתוך המועד משום שמא יבא לאוכלה ורבנן מתירין משום דהוא עצמו מחזר עלי' לשורפו

וע"ד החידוד נלענ"ד בישוב סתירה זו כעת, דדבר זה תלוי במחלקת הרמב"ם ותוס' ורא"ש, אי איסור יחוד הוי מה"ת, דלרמב"ם אינה אלא דרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, ולתוס' ורא"ש הוי מה"ת. ויש לי להוכיח שיטת ר' יהודה דכרמב"ם ס"ל, דהנה כבר העיר כ' אאמו"ר הגאון ז"ל בספרו לחו"מ סי' כ"ח אהא דאמרו ז"ל [בסנהדרין כ"ב, א'] כמה קשים גרושין, מנא לן מדוד, שהתירו לו ליחד ולא התירו לו לגרש, והקשה אאמו"ר ז"ל לר' יהודה דס"ל דמרבה הוא ובלבד שלא יסירו את לבו, א"כ הא אבישג צדקנית היתה ולמה לא נשאה להדיא, ולא יצטרך לעבור אאיסור יחוד, ותי' אאמו"ר ז"ל דבאמת לר' יהודה גם איסור יחוד לא הי' שם אצל דוד, דהנה ידוע דעל יחוד דפנוי' בי"ד של שם גזרו, ויש לדעת משום מה גזרו, אי משום יחוד דא"א, א"כ עכצ"ל דיחוד דא"א הוי מה"ת ממש, דאל"ה הא הוי גזרה לגזירה, אך י"ל דלאו משום יחוד דא"א, אלא משום ביאה דפנוי' עצמה נגעו בה (והיינו אי נימא כרמב"ם, דפנוי הבא על הפנוי' לוקה משום לא תהיה קדשה, דאל"ה הדר הוי לי' גזלג"ז) והנראה דלר' יהודה הך טעמא