המדרש והמעשה דברים סב

פרשת תבא לא אכלתי באוני ממנו ולא בערתי וגו'

הרמב"ם ז"ל מנה במנין הלאוין לאוכל מע"ש באנינות וכן בקדשים מק"ו, כמבואר בזבחים ק"ד וש"ד, ואפילו כ"ג שמקריב באנינות מ"מ אינו אוכל מדאורייתא, כמבואר בקרא ואכלתי חטאת היום

וביומא י"ג, ת"ר כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל, ר' יהודה אומר כל היום, מאי כל היום, א' רבא לא נצרכה אלא להביאו מתוך ביתו. א"ל אביי השתא לר' יהודה אפוקי מפקינן כו', אלא א"ר, לומר שאינו עובד כל היום, גזרה שמא יאכל. ע"כ

והנה לפי הך אוקימתא קמייתא דרבא דר' יהודה בא להוסיף על ד' ת"ק (דאפילו מתוך ביתו מביאין אותו להקריב) דברי ר"י סתומים, ולכאורה העיקר חסר מן הספר דממה שאמר ר"י כל היום, הא אכתי לא שמענו כלום

ולכאורה קשה, מקמי דשמע רבא לברייתא דאביי (דס"ל לר"י להדיא דמניח עבודה ויוצא) מאי דוחקי' דרבא לפרש דר"י בא להוסיף, נימא דלא בא אלא לפרש, ואז יהיו דבריו מדוייקים מאד, דהנה ידוע בכ"מ בש"ס דטפי איכא למיגזר לשמא יאכל היכי דאין היתר לאיסורו, אבל באיסור שיש לו היתר לא גזרינן לשמא יאכל, ואפשר דמשו"ה אמרו כ"ג מקרוב אונן ולא גזרו לשמא יאכל, משום דזמן אכילת קדשים (ואפילו ק"ק) הא עכ"פ לא פחות מיום ולילה, ואנינות דאורייתא אינה אלא ביום, ונמצא דיש היתר לאיסורו מה"ת, דיוכל לאכול בלילה, וא"כ הא י"ל דהיינו מאי דקאמר ר' יהודה ובאמת לא בא אלא לפרש ד' ת"ק) כל היום, כלומר הא דאינו אוכל אינה אלא שכל היום, ובלילה מותר, ונמצא דיש היתר לאיסורו ומשו"ה רשאי להקריב ולא גזרו לשמא יאכל

איברא דמצינו לר' יהודה [זבחים צ"ט, ב'] דס"ל דאנינות דיום מיתה אף בלילה מה"ת (ופליג התם אדר"ש) אבל משום הא לא איריא דהא בלא"ה הוכיחו התוס' יומא י"ג שם דהך ברייתא דת"ק אאנינות דיום קבורה קאי, ובהא אף ר"י מודה דלילה אינו אלא מדרבנן. וא"כ הדר קשיא אאוקימתא קמייתא דרבא מאי דוחקי' לאמר דר' יהודא בא להוסיף, נימא שלא בא אלא לפרש דמשו"ה רשאי להקריב ביום לפי שאיסור אכילתו אינו אלא "כל היום"

כך הוי קשיא לי מריש בהך סוגיא דיומא, ואמנם באמת עדיפא יש להקשות בסגנון זה גם בסוגיא דמנחות ס"ז על המשנה דמשקרב העומר היו מוצאין שוקי ירושלים כו' ר' יהודה אומר ברצון חכמים היו עושין כן, ופריך בגמרא ולא גזר ר"י דילמא אתי למיכל והא חמץ וכו' ומאי קשיא, נימא דחמץ שאני דר' יהודה לשיטתי' דס"ל דחמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו בלאו, ולדידי' לית היתר לאיסורו מה"ת, ע"כ שפיר גזר ר"י דילמא בשעת בדיקתו בתוך המועד יבא לאכלו, משא"כ בחדש דלכו"ע יש היתר לאיסורו וע"כ לא גזרו בי'

וקושיא זו האחרונה מצאתי שכבר העיר עלה אבא הגאון זצ"ל האבד"ק לובלין בהגהותיו למשניות דמנחות ותירץ וז"ל י"ל דבזה נמי ר"י לשיטתי' אזיל מהא דש"ס סוטה ז' (אמשנה דמוסרין לו שני ת"ח שמא בעלה יבא עלי' בדרך) ר' יהודה אומר בעלה נאמן עלי', הרי דלא חש ר"י לפרכא דפרכי לו' חכמים התם מה לנדה שכן יש היתר לאיסורה, תאמר בסוטה שאין לה היתר, ומדלא שני לי' לר' יהודה לענין גזרה שמא יבא לדבר עבירה בין יש לו היתר בין אין לו ע"כ שפיר מקשה הש"ס אדר"י לשיטתו מ"ט גבי חדש לא גזר לשמא יבא לאכלו ובחמץ גזר, דנהי דלר"י חמץ אין היתר לאיסורו מה"ת אף לאח"ז מ"מ