המדרש והמעשה דברים סא

לא אמרינן, כבר תירצתי בספרי (עמ"ה לפ' בהעלותך) דאולי ס"ל להאגודה דאין זה אלא באונס דאתי מעלמא, בהא מצי אמר לי לנאנס מה לי ולאונסא דידך, משא"כ באונס הבא מכח המקבל עצמו, כבנ"ד שהלוקח מעכב לקבל מעותיו, אמרינן אונסא כמאן דעביד נמי, (עיי"ש בספרי)

ומעתה לק"מ מה שהקשינו מקמי דאתי הילל מה הועילה תורה בנתינת זמן יב"ח לגאולת בתע"ח, דהועילה והועילה, שאם יביא המוכר דמי גאולתו בתו"ז, והלוקח לא יקבל, אז לא יהי' הבית חלוט לו מטעם אונס דמוכר

ואם תקשה א"כ תקנת הילל למה, ולמה הוצרך להיות חולש מעותיו, תי"ל שיפטור מחמת טענת אונס מזה מוכרח כמו שהעלינו למעלה, דבכ"מ שבא ליפטור ע"י טענת אונס, צריך הנאנס לברר עכ"פ שמבלעדי האונס הי' הוא מצדו נכון ועומד לקיים התנאי, וכהא דחזו דאתאי בריש כתובות, ולפיכך אתי הילל ותיקן שיהא חולש מעותיו, ויהיו הכל רואין שמצד הגואל אין שום מניעה לגאול, ואין לך "חזו דאתאי" גדול מזה

ולפי"ז תהי' עיקר הוכחתנו רק לצד מי מי שסובר דאפילו בתוך יב"ח קרקע בחזקת לוקח קאי, ואם יגאל בעי קנין חדש, ולדידי' תקשי א"כ מאי אהני זמן יב"ח שקצבה לו תורה, ועכצ"ל כמו שכתבנו, וממילא מוכח דבכל טענת אונס צריך האנוס לברר שרק האונס מעכבו, ומבלעדי האונס הי' מוכן ועומד לקיים תנאו: