המדרש והמעשה דברים נט

להבעל לגוף א' מן העריות, והוא הולך ועובד ע"ז אחרת, או בועל מין אחר האסור עליו, ועל ידי עבירה זו הוא ניצל מן עבודת אותו המין שאנסוהו עליו, היכי נדייני' להאי דינא, אי נימא הא סו"ס אנוס הי' על ע"ז או ג"ע, ומה לי מין זה או מין אחר, וא"כ לרמב"ם אין עליו משפט מות, אלא דעבר אעשה דונקדשתי, או נימא לאידך גיסא, הא השתא עכ"פ על עבירה זו שעבר לא הי' לו שום אונס עליו

ונלענ"ד דמדברי הרמב"ם יש ללמוד כהך סברא בתרייתא דמדמודה הרמב"ם שהמתרפא בא' מג' עבירות הללו עונשין אותו עונש הראוי, וע"כ מטעמא דאמרן דמקרא דההוא ולא אנוס אין למעט אלא כשנתיחד לו האונס על עצם עבירה זו, ולא כשבא עליו מן הצד, והוא מציל א"ע מן העבירה, א"כ ה"ה והוא הטעם בנידון החקירה דידן, דמה לי אם בא לו האונס מצד שכפהו החולי, או מצד שכפוהו אנסים על גוף אחר, סו"ס אהאי גופא שבעל או אהך ע"ז שעבד לא נתיחד לו שום אונס, ואינו אלא כמציל א"ע מאונס שבא לו מצד אחר

שוב ראיתי שעל חקירה בדומה לזו כבר עמד הגאון בס' מנ"ח, אלא שהוא חקר באופן אחר, לענין אי רשאי ומחויב האנוס לבחור באיסור קל אם יוכל להנצל עי"ז מן האיסור החמור, עיי"ש שתלה זה בפלוגתת ראב"ד ור"ן לענין שחיטה לחולה בשבת ולענ"ד יש לחלק בין הנדונין, אבל מדברי הרמב"ם לענין מתרפא בע"ז יש לענ"ד ראי' ברורה, דבכהא"ג אין האונס פוטרו

ובזה יש לענ"ד לבאר באר היטב ד' הספרי החמורים שהבאנו בראש מאמרנו זה. והחזיק בה האיש ושכב עמה, פרט לאחד מחזיק ואחד שוכב, כונת הספרי דאף שאמרה תורה ולנערה לא תעשה דבר, ופטרה אונס אף לגבי עריות, מ"מ אין זה אלא בששכב מי שהחזיק, כלומר בשנבעלה לאותו הגוף שנאנסה עליו, פרט לאחד מחזיק ואחד שוכב, כלומר שלא נבעלה לאותו האנס שייחד את האונס עלי', אלא שע"י שמסרה א"ע ברצון לאיש אחר הצילה א"ע מאונסו שלזה, דבכהא"ג לא עדיף מחולי שיב"ס שריפא א"ע ע"י א' משלש עבירות הללו, דאף לרמב"ם עונשין אותו עונש הראוי, ואהא ל"א תורה ולנערה לא תעשה דבר. ודו"ק כי נכון הוא

ומדי דאיירינן בענינים אלה לא אמנע להעיר על מה שראיתי להגאון בעל מנ"ח ז"ל [מ' רצ"ו] שכ' דמאחר דמצד הדין אין רציחה נדחית מפני פקו"נ משום דמאי חזית, אלא דאעפי"כ גלי קרא גבי בא במחתרת דנרדף עצמו יכול להרוג את הרודף, וגם קרא דוהוכה שאף אחר רשאי להצילו בנפשו של רודף, עכ"פ בב"נ דליכא קרא, מנא לן שאף נרדף עצמו רשאי להרוג את רודפו. עיי"ש שהאריך

ובמחכ"ת דבריו לא ברירין לי בזה. דלדעתי לנרדף עצמו לא צריך שום קרא, דסברא היא, וכהא שאמר הרמב"ם בפ"א ה' רוצח גבי יצא ראשו אין נוגעין בו "דטבעו של עולם הוא", והגע עצמך אם בגואל הדם שהוא כבר לאחר המעשה, וזה שוגג הי', והוא אינו אלא קרובו של נרצח, אעפי"כ פטרתו תורה, ולחד תנא מצוה נמי איכא "כי יחם לבבו", עאכו"כ בנרדף עצמו, וזה בא להורגו, ובשעת מעשה, איך לא יחם לבבו ואין ס' לחלק בזה בין ישראל לב"נ

והנה בסנהדרין ע"ב גבי מחתרת מסיק הש"ס והתורה אמרה הבא להורגך השכם להורגו, והנה לא פורש היכן אמרה תורה זאת, וערש"י ז"ל שנדחק בזה, ולולא דה"ק הי' נלענ"ד דבאמת סברא היא דכך טבעו של עולם, וכבר כ' הפנ"י ברכות דסברא לא גרע מקרא, ואבע"א קרא, היינו קרא דגואל הדם, ומ"ש המנ"ח מקרא דוהוכה גבי מחתרת, התם מילתא אחריתא היא, דהא באמת לא בא זה אלא על עסקי ממון, אלא שחז"ל אמרו חזקה א"א מעמיד עצמו על ממונו וכו' ונהרג ע"ש סופו, והא ודאי קרא בעי, ובפרט להתיר אף לאחר להרגו, משא"כ ברודף ממש שבא לכתחילה על עסקי נפשות, ולנרדף עצמו שיוכל לעמוד על נפשו, זה לא בעי קרא כלל, או דילפינן מק"ו