המדרש והמעשה דברים נז

בפריע, עכ"ד הירושלמי. ולכאורה צ"ע בחלה ואח"כ ברח למה הוצרך הירושלמי לטעמא דהוית אינשמית בפריע, תי"ל דבלא"ה לא הוי מצי העבד למיפטר נפשי' בטענת אונס דחלה, דמדברח הרי הוכיח דגם מבלעדי האונס לא הי' בדעתו לעבוד את רבו, וכן בברח ואח"כ חלה, ל"ל טעמא דאילו הוית גבאי לא אבאשת, והא מקמי דחלה כבר ברח. אלא עכצ"ל בדעת הירושלמי דאלמלא הנך טעמי הי' יכול העבד לאמר מה לך ולרצון דידי, כיון דסו"ס אפילו כשהייתי רוצה לעבוד הי' האונס מעכבני

והנה הרמב"ם השמיט ד' הירושלמי והמ"ל כתב בדעתו של הרמב"ם בפשיטות, דאינו משלים, משום דמצי אמר לי' כי הוינא גבך מאי אהני לך, דהא לא שוינא לך, וזה לכאורה דלא כמסקנת ההפלאה ז"ל

ומדאתן להכא תתישב לנו כמין חומר הא דרמב"ם ורמ"ך בפ"ה מהיה"ת, דאין הכי נמי דתרוייהו איירי כשהתרו בו וגם קבל התראה, ואין ה"נ דבזה גלה דעתו שרצונו לעבור עבירה זו, אפילו אלמלא אנסוהו, אלא דבלא"ה הי' המאנס תוכפו, ואפילו אלו הי' צועק אין מושיע לו, א"כ לא איכפת לן ברצונו כלל, מדסו"ס אפילו בלא רצונו הי' אנוס מחמת נפשות, ואף דמדינא הי' חובה עליו ליהרג ולא לעבור, מ"מ אם עבר לא חיסר אלא עשה. כל זה לרמב"ם לשיטתי', וכפי שבאר המ"ל בפ"ב מה' עבדים את דעתו "דמצי אמר לי' כי הוינא גבך מאי אהני לך", כלומר היכי דאיכא אונס באמת, אז לא איכפת לן ברצונו של האנוס, (וכבר אמרנו דזה לכאורה דלא כסברת בעל הפלאה ז"ל). אבל הרמ"ך אפשר דכסברת הפלאה ס"ל, וממילא אם התרו בו וקבל התראה הרי מוכח דאף מבלעדי האונס הוי ניחא לי' בכך, וזה (לסברת בעל הפלאה) כרצון גמור הוי

כך הייתי סבור לאמר, אלא דעדיין לא נחה דעתי גם בזה, דאפילו אי נימא דגם במקום שיש אונס מ"מ בעינן הוכחה דבלאו אונסו רצונו הי' לקיים תנאו, (וכמו שהוכחנו מהא דחזו דאתאי בריש כתובות) מ"מ לענ"ד זה לא יתכן רק בתנאי דקום ועשה (כהא דאם לא באתי) ונאנס ולא עשה, משא"כ בחיוב דשוא"ת ואנסוהו, אז נהי דידעינן דאפילו מבלעדי האונס הי' עושה ג"כ, מ"מ הא סו"ס השתא אנוס הי' במעשהו, ואונסא כמאן דלא עביד, וא"כ איך יתכן לחייב מחמת רצונו, הא אפילו אי נימא דדין רצון יש לו, מ"מ הוי לי' כרצון בלא מעשה, דהא אין המעשה כלום, ואפילו לגבי זנות דאשת איש, אע"ג דהתם איכא סברת מהרי"ק דמעלה מעל באישה כתיב, מ"מ הא כשיש אונס מן החוץ א"כ אין מעשה כלל, ואטו מחשבה דידה עבדה לאינה עושה כעושה. (ובזה יתישב לענ"ד מה שהקשה בס' מנ"ח, למה אין לוקין עכ"פ כשעבר ולא נהרג משום לאו דולא תחללו עיי"ש ולדברינו ניחא. דכיון דאונסא כמאן דלא עביד, א"כ הוי עכ"פ כלאו שאין בו מעשה. ודו"ק)

ועיין בד' הגאון בעל הפלאה ז"ל, כתובות נ"א שם, שגם מדבריו מתבאר דרק לענין לאוסרה על בעלה הוי מהני לאבוה דשמואל הרצוי שלה לבסוף (אפשר דלא גרע מאומר מותר דג"כ אסור למהרי"ק) אך לא לענין חיוב מיתה, מדסו"ס הו"ל כלא אפשר וקא מכוין. והוא כדברינו, דמכיון דבאמת לא אפשר להנצל מן העבירה, אז אין כדאי בכונה דידה למיעבד לאינו עושה כעושה

ואמנם בדבר אחד מצינו דאזלינן בתר כונה אפילו גבי חיובי מיתה, והוא בלאו דע"ז, דהא התם אפילו בלא שום אונס אי עביד והשתחוה ולבו לשמים, ה"ז פטור, ולפי"ז המעשה מצד עצמו בלאו דע"ז אינו כלום, כל זמן דליכא גם מחשבה בהדי', וא"כ י"ל דבזה הוי תקנתו קלקלתו, ועכ"פ בע"ז אם עבד במעשה וגם בכונת רצון, כגון שהתרו בו וקבל התראה, אז אין בכדי האונס החצוני לבטל את הרצון הפנימי דידי', ונמצא שיש כאן מעשה ורצון גם יחד

ועפי"ז אולי לא רחוק לאמר דרמב"ם ורמ"ך לא פליגי כלל, דהרמב"ם נקט בדיוק