המדרש והמעשה דברים נו

את האנוס גם באופן זה, אבל מסוגיא דריש כתובות מוכח להיפך, בהך דפסקי' מברא ואמר חזו דאתאי חזו דאתאי, ולכאורה הלשון אינו מדוקדק, דל"ל למימר חזו דאתאי, הכי הול"ל, "חזו דפסקא מברא", ותו לא, דהא לצד הראשון של החקירה דידן, אפילו אי הוי קאי בדוכתי' ולא הוי אתי כלל עד המברא, ג"כ יפטור מתנאו, מדסו"ס פסיק לי' מברא, אלא ע"כ דהאמת אינו כן, דעכ"פ על המתחייב לגלויי דעתא דאלמלא האונס, אז מצדו נכון הי' לקיים התנאי, ומשו"ה קאי וצוח "חזו דאתאי", דאילו באמת הוי קאי בדוכתי', ואפילו עד המברא לא הי' בא, באופן שהי' ניכר דאף מבלעדי האונס לא הי' ברצונו לקיים, אז לא היתה פסיקת המברא פוטרתו כלל

ובעוד שהייתי עולה ומסתפק בחקירה זו, מצאתי לי רב והוא הגאון בעל הפלאה ז"ל [בכתובות. נ"א] שנסתפק ג"כ בספק זה ושהוכיח ג"כ כמו שכתבתי, מהא דאבוה דשמואל לגבי אשת ישראל שנאנסה) דע"כ ל"פ אבוה דשמואל ורבא שם אלא דלמר מדסופה ברצון הו"ל רצון, ולמר גם זה אונס הוא, מדיצרה אלבשה, הרי דאי לאו מטעמא דיצרה אלבשה היתה נאסרת, אעפ"י שבאמת האונס מבחוץ הא לא פסק ממנה מתחילה ועד סוף, **(ובימי עלומי פרשתי בזה ע"ד דרוש להא דאיתא [ר"ה, כ"ט, ב'] א"ר ב"ח, כתוב א' אומר יום תרועה, וכא"א זכרון תרועה, לא קשיא הא בחול הא בשבת, א' רבא אי מדאורייתא במקדש היכי תקעינן, ועוד הא לאו מלאכה היא, אלא א' רבא כו' כדרבה, גזירה שמא יטלנו בידו וכו' ויעבירנו ד"א ברה"ר. וקשה סו"ס הא לא תירץ רבא כלום ארומיא דקראי אהדדי, דאי משום גזרה דרבה בלחוד, ומדאורייתא אין חילוק בין שבת לחול, א"כ למה כתוב א' אומר יום תרועה וכא"א זכרון תרועה

אבל לפי דרכנו יש לישבה שפיר. דאין ה"נ דלרבא תקיעה בשבת משרי שרי, אבל הא יצוייר במציאות בזמן מן הזמנים שיתילד איזה אונס בעלמא ולא יוכלו לתקוע, ובודאי דאונס רחמנא פטרי', אבל בהא הא כבר העלינו למעלה דעכ"פ חיובא רמיא על האנוס לגלויי דעתי' דאי לאו אונסא, ואי בדידי' הוי תליא, אז הי' בא ומקיים חובתו, ולפי"ז מתישב רומיא דקראי שפיר, דכתוב א' אומר "יום תרועה", היינו היכי דליכא אונסא ומצינן למיתקע, אז ודאי שיום תרועה הוי, אבל היכי דאתייליד אונסא יהי' איזה אונס שיהי', ולתקוע יהי' אי אפשר, אז עכ"פ בעינן זכרון תרועה, וכהא "דחזו דאתאי", כלומר צריך להזכיר עכ"פ כי רצוננו לעשות רצונך, אלא שהאונס מעכב, (דאי לאו גלוי דעת זה, באמת לא הי' האונס פוטרנו)

ואמנם עכשיו, לבתר שחדשו חז"ל גזרה דרבה ואסרו התקיעה בשבת, הרי לא גרע אונס זה עכ"פ משאר אונס דעלמא, דהא אנוסים אנחנו בתקנת חכמים, וממילא דזכרון תרועה ודאי דאשבת נמי קאי (דהא אין לך אונס דשכיח גדול מזה). נמצא לפי"ז דבתר שתירץ רבא משום גזרה דרבה, רומיא דקראי ממילא נפל, דאין ה"נ כדתירץ רמב"ח מעיקרא: הא בחול והא בשבת, דלא גרעה גזרה דרבה משאר אונס דעלמא, וא"כ עכ"פ זכרון תרועה בעי, כלומר דאנן הא קאימנן, אלא שהאונס מעכב אותנו ודו"ק כי נכון הוא:)** הרי מוכח מזה עכ"פ דאף לרבא היכי דאיכא רצון ממש חייב, אע"ג שגם מבלעדי רצונו הי' אנוס לכך. עיי"ש בהפלאה שהאריך לענין לא אפשר וקאמכוין

ולענ"ד, אלמלא דברי הגאון הפלאה ז"ל, כסבור הייתי להביא ראי' לאידך גיסא, והוא מדברי הירושלמי פ"ק דקדושין, שהביא המ"ל פ"ב ה' עבדים, דעבד עברי שחלה ואח"כ ברח, או ברח ואח"כ חלה, דחייב להשלים, משום דא"ל אילו הוית גבאי לא אבאשת, או אילו הוית גבאי הוית אינשמית