המדרש והמעשה דברים נה

כרחה, באופן שאפילו ע"י מסירת נפשה א"א הי' לה להנצל מן העבירה עצמה, א"כ תקשי אטו הא קרא בעי, פשיטא, דמאי הוי לה למיעבד, ואונס כזה ודאי דכמאן דלא עביד דמי, ועכצ"ל דעכ"פ בנערה המאורסה דכתיב בה קרא ולנערה לא תעשה דבר אף הרמ"ך יודה, שאפילו כשהיתה אנוסה רק אונס נפשות בעלמא, ולא אונס הבעילה עצמה, ג"כ פטורה, משום דאשה קרקע עולם, ואפילו לכתחילה נמי לאביי תעבור ולא תהרג, והיינו מה דקמ"ל קרא דלנערה לא תעשה; וזה לרמ"ך, ולרמב"ם נהי דלא ס"ל כאביי בהא דקרקע עולם (וכמו"ש הפוסקים אליבי'). מ"מ הא לדידי' בלא"ה ניחא, אפילו באיש ואפילו היכי דמוזהר ליהרג ולא לעבור, מ"מ הא ס"ל דאי עבר לא קטלינן לי'

ועכ"פ בין לרמב"ם בין לרמ"ך עכצ"ל דקרא דלנערה לא תעשה דבר קאי אפילו אאונס נפשות בעלמא, ולא אאונס של העבירה עצמה, וממילא דתו א"א לפרש כונת ד' הספרי כמו שפרשנו למעלה

והנה זה מכבר העירני כ"י הרב הגאב"ד ז"ל מאסטרובא על דקדוקי שנויי הלשונות שבדברי הרמב"ם והרמ"ך שם בפ"ה מהיסוה"ת, שהרמב"ם כתב "ואפילו הרג באונס אין מלקין, ואין צ"ל שאין ממיתין אותו' כו'. והרמ"ך כתב שם וז"ל, "וה"נ אם עבד עכו"ם באונס והתרו בו חייב מיתה", ע"כ. וטעמא בעי, מ"מ נקט הרמב"ם במשל שלו כגון "הרג" באונס, והרמ"ך נקט "עבד ע"ז" באונס, וידידי הה"ג הנ"ל תירץ לפי דרכו, ואנכי השבתי לו את הנלענ"ד

דנחזי אנן הנה לרמב"ם לשיטתו ודאי דשפיר דייק בלישני', והוא עפימ"ש הרמב"ם [פ"א מהא"ב ובפ"כ מה"ס] דאנסוהו ונתקשה ח"מ, משום דאין קשוי אלא לדעת, וא"כ בעריות לא הי' יכול הרמב"ם לצייר את חדושו שחידש בפ"ה מה' יסוה"ת (דאי עבר לא קטלינן לי'), דממנ"פ, אי באיש, הא לרמב"ם באמת חייב, דלדידי' לא מקרי אונס כלל, ואי באשה פשיטא דאינה נהרגת, דהא לאביי אף לכתחילה נמי אינה מוזהרת ליהרג ולא לעבור, משום דקרקע עולם היא. ואף שכבר הזכרנו למעלה דלדעת המפרשים לית לי' לרמב"ם הא דאביי, מ"מ אפשר דלא הוי ניחא לי' לרמב"ם למינקט המשל שלו במילתא דתליא בפלוגתא דאמוראי, ומשו"ה לא נקט הרמב"ם עריות. ואמנם גם לענין ע"ז קשה ג"כ לצייר עביד באונס, דהא אם הי' לבו לשמים באמת פטור, ואיך יאנסוהו שלא יהא לבו לשמים, ובפרט לרבא דס"ל מאהבה ומיראה פטור [עתו"ס סנהדרין, ס"א ב', ד"ה לרבא]. עפי"ז ניחא מאד מה דשביק הרמב"ם במשל שלו לאונס דעריות ודע"ז, ונקיט דוקא נהרג באונס

אפס הרמ"ך גם בדין זה, דלענין עריות אין אונס לאיש, פליג על הרמב"ם, וא"כ לדידי' עדיין יש לדייק, מאי טעמא שביק במשל שלו גם לאונס דעריות וגם לאונס דרציחה, ונקיט דוקא עביד ע"ז באונס

ואמנם לבר מדקדוקי סופרים הנ"ל יש להבין גוף מחלקת זו בין הרמב"ם והרמ"ך, דממנ"פ במאי עסקינן. אם בלא התראה, מאי איריא אונס הא אף ברצון לא קטלינן לי' בלא התראה, ואי התרו בו ואמר אעפי"כ, הלא רצון גמור הוא, ואטו הרמב"ם מי לא יודה בזה, וכבר נתקשה בזה גם הכ"מ בהיסוה"ת שם, ואי דאמר "אעפי"כ מפני שאני אנוס", (וכדמשמע לכאורה מד' הכ"מ שם) גם זה דחוק, דהא עכ"פ לאמירה זו מי כפהו

ולחומר הנושא עלה בדעתי לישב עפי"מ שנסתפקתי מכבר באחד שנתחייב לחברו לעשות איזה דבר, ונאנס ולא עשהו, אלא שנתברר שגם מבלעדי האונס לא הי' בדעתו כלל לעשותו, איך נדייני' להאי דינא, אי נימא דסו"ס אנוס הוא, ומצי המתחייב למימר מאי איכפת לך ברצון שלי, הא בלא"ה (אפילו אי הוי בעינא לקיים התנאי) הי' האונס מעכבני, או נימא להיפך, דהלה מצי אמר לי', איך תפטור נפשך בטענת אונס, אטו האונס בלחוד עכבך, הלא גם מבלעדו לא היית עושה כלום. ולכאורה היתה הסברא החצונה נותנת לפטור