המדרש והמעשה דברים נב

מקבל גיטה, וא"כ למשנה ראשונה דגם ארוסה אוכלת בתרומה, תאסר כל נערה ארוסה אשת כהן בתרומה (כשאין בעלה ואבי' עמה) שמא גירשה בעלה ע"י אבי'

אלא עכצ"ל כמו"ש התוס' בגטין ס"ד, דאפילו בהך מתניתן דאמרה התקבל לי גטי, דאסרינן לה בתרומה, לאו דאורייתא היא, דמה"ת סמכינן אחזקה, ואליבא דכל הדעות לשמא גרשה לא חיישינן, אלא דרבנן הוא שהחמירו בה, וכמו שהחמירו במי שאמר לשלוחו קדש לי אשה סתם לאוסרו בכל הנשים, וכסברת הרשב"א בת"ה ה"ש לענין חזקת שאינה זבוחה, דלא אזלינן בתר חזקה היכי דעסיק בסילוקה, ודלא כדמשמע לכאורה מד' הרמב"ם בפירושו פ"ט דתרומות גבי אמרה התקבל לי גטי, דמטעם ספק תורה אתינן עלה). דאי ס"ד דמה"ת אסורה בתרומה, אז לא הוי מסתבר כלל לחלק בין אמרה התקבל גטי, ובין קטנה שאבי' זכאי בקבלתה ממילא, ובדין הי' אליבא דמשנה ראשונה לאסור כל ארוסה נערה בתרומה, אם לא בפני בעלה ואבי' דוקא, וכדאמרן

היוצא מדברינו דממשנה דהתקבל לי גטי אין להוכיח כלל זה שחידשו התוס' דקטנה שניסת אין אבי' מקבל גיטה (וכמו שרצינו להוכיח לעיל) די"ל דהתם שאני, דעסיק בסילוקה של חזקה, מדאמרה התקבל לי גטי, משא"כ בקטנה סתם, אפילו אי נימא דאבי' מקבל גיטה, מ"מ על כל שעה ושעה אמרינן שעדיין לא נתגרשה, וכמו"ש ר"ת ור"מ מיוני בתוס' קדושין מ"ה. ע"כ הוצרכו התוס' להוכיח חידושם דוקא מן הירושלמי דתרומות, דמשם מוכח שפיר, דלא משכחת לה כלל במציאות שתתגרש האשה משניסת והיא לא ידעה, וש"מ דמשניסת שוב אין אבי' מקבל גיטה אפילו בקטנותה

הדרן לדברינו, דאפילו אי הוי מיירי פרשת מוצש"ר בשהיא עכשיו קטנה, ג"כ לא הוי אפשר לפרש הלמד הנוספת שבקרא דלא יוכל "לשלחה" דאתי לרבויי אפילו דבר הגורם לידי שלוח, היינו גרושין ע"י האב דהא מוצש"ר ע"כ בנשואה מיירי, וכבר ראינו דמשניסת, ואפילו בקטנה, שוב אין אבי' מקבל גיטה. ועוד הא באמת לא יתכן בשו"א לפרש קראי דמוצש"ר בקטנה, דהא הכתוב קראה נערה, ונהי דבקטנותה נתקדשה (כדדריש קרא דאת בתי נתתי וגו') אבל השתא ודאי גדולה היא ובת עונשין, כדמוכח מן הכתובים

וא"כ הדר פש לן לבאר דקדוקי המקראות בשנוייהם (מה דבלאו שבמוצש"ר יש תוספת הלמד בתחילתה, לא יוכל לשלחה, ובאונס ליתא) וכן דקדוקי הסופרים שבספרי, דגבי איסור השלוח דמוצש"ר מוסיף "אפילו לאחר זמן", וגבי שלוח דאונס אמר בספרי "אבל משלחה ליבם"

ולולא דמסתפינא אמינא דאפשר דהפרש גדול יש לדינא בין איסור שלוח דמוצש"ר, לאיסור שלוח דאונס

דהנה כלל הוא בידינו דחוב הוא לאשה שתצא מת"י בעלה (וכדי להגן על האשה מפני חוב זה גזרה תורה באונס ובמוצש"ר שישתה בעציצו בעל כרחו ושלא יוכל לשלחה כ"י). ואמנם אף כלל זה נאמר בו חוץ דאיתא [ביבמות קי"ח] בעי ר' נחמן זיכה לה גט במקום יבם מאי וכו' או זימנין דסני לי' כו'. הרי דסבר ר' נחמן דבמקום יבם אפשר שהגט זכות הוא לה, ולפי"ז במוצש"ר כשמגרשה כשהוא גוסס כדי לפוטרה מן היבם, או אפילו כשהוא בריא, אבל בתנאי שלא יחול הגט אלא שעה אחת קודם מיתתו, באופן שכונתו מבוארת כדי לפוטרה מזיקת יבמה, אז הסברה נותנת להתיר לו הגרושין (ואפילו בלא גלוי דעתה מפורש שרצונה בכך) אבל באמת אין הדבר כן, דזיל בתר טעמא דקרא, "כי הוציא ש"ר על בתולת ישראל", כלומר ואילו אמת הי' הדבר הי' חובה עליו להוציא רשעה זו מתוך ביתה בעל כרחה, עכשיו שנתגלה שקרו קבעה עליו תורה חובה ההיפך מזה, שלא יוכל לשלחה, וא"כ הקפידא היא לא על כונת השלוח, רק על עצם השלוח, יהי' לאיזה תכלית שיהי', ואפילו