המדרש והמעשה דברים נ

שוים נינהו. וכבר הערנו למעלה על שנוי הלשון שבמקרא עצמו, דבמוצש"ר הו"א לא יוכל לשלחה (בתוספת הלמד) ובאונס לא יוכל שלחה, וכתבנו לעיל דהפעל "שלחה" בלא תוספת הלמד מורה על שלוח ישר, אבל הלמד הנוספת מורה אפילו על דבר הגורם לידי שלוח. ובהנחה זו בארנו לעיל את שנוי הלשון שבמקרא על דרך הפלפול

עכשיו כסבור הייתי עפ"י אותה ההנחה לפרשה בפשיטות, דהא מוצש"ר לכאורה בנתקדשה כשהיא קטנה איירי (דהא מזה דרשו חז"ל את בתי נתתי לאיש כתובות, מ"ו, ב'.) וא"כ הא אבי' מקבל גם את גיטה, וכשהאב מקבל והיא משתלחת, הרי אין זה שלוח ישר, אלא דבר המביא לידי שלוח, ומשו"ה כתיב במוצש"ר בתוספת הלמד, ללמדך שאינו רשאי אפילו לעשות מעשה הגורם לשלוח, משא"כ באונס, דע"כ כשהיא גדולה מיירי, והיא מתגרשת רק ע"י עצמה, ואין שם אלא שלוח ישר, ע"כ כתיב לא יוכל "שלחה", בלא למד נוספת

כך הי' אפשר לומר לפום רהיטא, אבל באמת זה טעות, חדא דגם במוצש"ר נהי דקדשה כשהיא קטנה, אבל ודאי דהשתא גדולה היא (וכמו שיבואר להלן) ועוד הא מוצש"ר ע"כ בנשואה מיירי, וכבר העלו התוס' [פ"ק דקדושין מ"ג ב'] דנשואה, אפילו קטנה, איהי מקבלת גיטה ולא אביה

והנה הוכחת התוס' דנשואה קטנה איהי מקבלת גיטה היא מן הירושלמי [פ"ח דתרומות] אמתניתן דהאשה שהיתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעלך או גירשך משלמת קרן וחומש, ומקשה עלה בירושלמי, תינח מת (כלומר אפשר שהיא לא ידעה, ואכלה בשוגג) אלא גירשך? (כלומר הא ידעה, ואינה שוגגת) כו' ומזה הוכיחו התוס', מדדחיק הירושלמי לאוקמי' אליבא דמשנה ראשונה, דארוסה אוכלת בתרומה, ונתגרשה ע"י אבי' שלא מדעתה, ולא ניחא לי' בפשיטות אפילו בנשואה, ונתגרשה אח"כ ע"י אבי' שלא מדעתה בעודה בקטנותה, והיא לא ידעה מגירושי', ואכלה בתרומה משנתגדלה ש"מ דמשנישאת, ואפי' כשהיא קטנה, שוב אין לאבי' בגרושיה כלום: **(ומדברי הירושלמי הללו יש לי מקום עיון גדול על הרשב"א דמייתי לי' הר"ן פ' הזורק דזרק לה גט לחצרה שלא מדעתה במקום יבם ה"ז ספק מגורשת, והוא עפ"י בעי' דרב נחמן [יבמות, קי"ח, כ"א זיכה לה גט במקום יבם מאי, כיון דסני לי' וכו'. עוד כ' הרשב"א שם דאם זרק לה גט בביתה בפני עדים והיא קיימא בצד ביתה אפילו שלא בידיעתה אפשר דה"ז מגורשת, והוא מעדותו של רי"ח בן גודגדא על חרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאת בגט, עכ"ד הר"ן בשם הרשב"א שם [ע' שו"ע ריש קל"ט ובב"ש שם] וקשה לי טובא, אי ס"ד כרשב"א, א"כ למה דחיק הירושלמי דתרומות למישכח פתרי אהך מתניתן שהיתה אוכלת בתרומה ואמרו לה גירשך בעלך ואיך אפשר שנתגרשה והיא לא ידעה) והא משכחת לה בפשיטות כהא דרשב"א. ובשלמא מהך קמייתא דרשב"א, בזיכה לה במקום יבם, ל"ק אירושלמי, דהא סו"ס אף לרשב"א אינה אלא ספק מגורשת מבעי' דלא איפשטא, ולא משכחת בה קרן וחומש. אבל מהא בתרייתא דרשב"א קשיא ודאי, דהא אפשר דהוי קיימא בצד ביתה וזרק גט לביתה בפ"ע דלרשב"א בכהא"ג אפשר דהוי מגורשת גמורה ומדלא מתרץ הירושלמי כן ש"מ דלא כרשב"א ואולי מטעם זה השמיט באמת בשו"ע להך בתרייתא דרשב"א, והביא רק ריש דבריו בהא דזיכה במקום יבם דהוי ס' מגורשת. ודו"ק ואמנם לשיטת התוס' גטין ע"ח, ע"א לק"מ, דהא התוס' כתבו שם, בסוגיא דכנסי שט"ח, דאינה מגורשת אלא בשהודיעו לה העדים אח"כ עכ"פ, אבל מד' הרשב"א בחדושי' שם משמע להדיא דאפילו כשלא הודיעו לה כלל ג"כ מגורשת, ואהא ודאי קשיא מירושלמי דתרומות וכדאמרן. וצ"ע

)** ולכאורה הוי קשיא לי על ד' התוס' הללו,