המדרש והמעשה דברים מח

לענ"ד אפשר לאמר דגם תנא דספרי כאן לישנא דקרא קשיתי', מה שאמר לא יוכל לשלחה, ול"א לא יוכל לגרשה, אבל באמת יש לצייר עפ"י ההלכה שהאיש לא יגרשנה כלל, ולא יעבור אלאו דל"י, ואעפי"כ היא תצא ממנו בחייו ותהא מותרת לכל אדם, היינו לאביי דס"ל [בנדרים, כ"ט] דגם קדושת הגוף פקעה בכדי, וללישנא קמא דרשב"א ודר"ן שם, באומר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי אז באמת יוצאת בלא גט לשיטת אביי שם, א"כ משכחת שלוח בלא גרושין, ולפי"ז אי הוי כתב קרא לא יוכל לגרשה, אז הוי אמינא דדוקא מעשה דגרושין הוא דלא מצי עביד, אבל שלוח דממילא, כגון שאירע שקדשה מתחילה רק לזמן, ולבתר זימנא יוצאת הימנו בלי שום מעשה מצדו, בכהא"ג הו"א דלא אזהרי' רחמנא. אפשר דמשו"ה דייק הכתוב ואמר לא יוכל שלחה, לאמר לך דאף שלוח דממילא (בלא מעשה דגרושין) נמי אסור. (ואמנם אמת הוא דגם לישנא דשלוח לישנא דגרושין הוא, כהא דא"ש קדושין ו', אמר לאשתו הרי את משולחת הרי את מגורשת וכו'. אעפי"כ לא דמיין להדדי לגמרי, ע' מכילתא שמות י"ח ויקח יתרו וגו' אחר שלוחי', ר"י אומר אחר שנפטרה הימנו בגט. ר"א המודעי אומר אחר שנפטרה ממנו במאמר, יעויי"ש. הרי דלאו כל שלוח באשה לישנא דגיטא משמע)

איברא דציור זה שאמרנו שתהא אשתו, ושאעפי"כ תצא בלא גט והיינו בקדשה לזמן ולאביי) אפשר דמשכחת לה רק גבי מוצש"ר, דהא התם כבר נשואה ועומדת היא מקמי הכי, ואפשר שאירע לכתחילה שקדשה רק לזמן, אמטו להכי צריכא למימר דאעפי"כ אף שלוח דממילא נמי אסור, וחייב לחזור ולקדשה קדושי עולם, משא"כ באונס, שעד עכשיו לא היתה אשתו כלל, ומה שא"ת "ולו תהי'" היינו שיקדשנה עכשיו, לאחר מעשה האונס, בהא ודאי דלא משכחת לה כלל קדושי זמן, דלאו כל כמיני', ובודאי דלא שבקינן לי עד שיקדשנה קדושין גמורים, וא"כ ע"כ אתה צ"ל דבאונס עכ"פ הך לישנא דשלוח לישנא דגרושין ממש הוא, דאם נתקדשה קדושי עולמית ודאי דקדושת הגוף לא פקעה בכדי, ומה שהוציאו תורה בלשון שלוח, לאו משום הך דאונס, אלא משום רבותא דמוציא ש"ר תפיס להאי לישנא, דרק במוצש"ר אפשר לצייר שלוח בלא גט

אולי לזה נתכוין בתרגום יונתן, שבמוצש"ר תרגם בקצרה "לית לי' רשו למיפטרא". ולאו דוקא בגיטא, אלא בכל מיני שלוח, ואפילו בשלוח דממילא, דהא במוצש"ר משכחת לה שלוח דממילא נמי, וכמו שבארנו. אבל באונס הוסיף בתרגומו לית לי' רשו למיפטרא בגיטא", לומר לך דבאונס שלוח בלא גט לא משכחת לה בשום פנים

ואת הרמז לזה אפשר שמצא המתרגם במקרא עצמו, שכבר הערנו למעלה על תוספת אות "למד" שיש בפרשת מוצש"ר, משא"כ בפרשת אונס, דבמוצש"ר הו"א לא יוכל "לשלחה" (בלמד לפני הפעל), ובאונס לא יוכל "שלחה"; אפשר שהלמד הנוספת באה לרבויי דלאו דוקא שלוח ישר אסור והיינו גרושין ממש), אלא אפילו דבר המביא לידי שלוח, כגון שקדשה לזמן, דבכהא"ג לאביי יוצאת הימנה בלא מעשה גרושין כלל, נמי אסור (ולא שבקינן לי' עד שיקדשנה קדושי עולם). ומכיון שהציור הזה שתהי' מקודשת לו מכבר קדושי זמן יתכן רק במוצש"ר, ולא משכחת לה כלל אצל אונס (וכמו שבארנו למעלה) ע"כ דייק הכתוב בתוספת הלמד רק אצל מוצש"ר, דרק שם יצוייר דבר הגורם לשלוח ולא אצל אונס, והתם כתיב "ל"י שלחה" (בלא שום למד נוספת)

ומה שנרמז בקרא ע"י תוספת אות אחת אותה מפרש המתרגם ע"י תוספת תיבה אחת, היינו שאצל אזהרה דאונס מתרגם "לית לי' רשו למיפטרא בגיטא", בעוד שאצל מוצש"ר לא הוסיף כלום, ומתרגם רק כמה דכתיב, "לית לי' רשו למיפטרא"

ואם כנים אנחנו בזה אז מה נעים לפרש בזה גם ד' הספרי המובאים בדברינו למעלה, שעל האזהרה דלא יוכל לשלחה הכתובה