המדרש והמעשה דברים מז

פרשת תצא (א) (על הלאו דלא יוכל לשלחה באונס ובמוצש"ר) וענשו אותו מאה כסף כי הוציא ש"ר וגו' לא יוכל לשלחה כל ימיו

הנה שלש פרשיות כתוב כאן בעניני אישות, פרשת מוציא ש"ר, ופרשת אונס (שבמדה ידועה שתיהן דומות זול"ז בענשן) ופרשת נערה המאורסה באמצע, בטרם נבא לבירור הלכות שונות בפרשיות הללו נקדים דקדוקי המקראות: במוצש"ר הסמיך את הטעם (דכי הוציא שם רע על ב"י) אל העונש (דמאה כסף) ואח"כ באה העשה דלו תהי' לאשה. ובאונס שנה קצת את הסדר, שמקודם באה העשה דלו תהי' לאשה, ואח"כ הטעם, תחת אשר ענה. במוצש"ר הו"א לא יוכל "לשלחה" (בתוספת הלמד לפני הפעל) ובאונס הו"א לא יוכל "שלחה" (בלא תוספת הלמד)

גם בתרגום יונתן יש לדייק דבר פלא, דקרא דלא יוכל שלחה דכתיב אצל מוצש"ר תרגם יונתן "לית לי' רשו למיפטרה", ובתרגומו של אותו מקרא עצמו הכתוב אצל אונס הוסיף יונתן תיבה אחת, ותרגם "לית לי' רשו למיפטרה בגיטא". ואולם דיוק זה יתבאר לענ"ד בפשיטות, דהנה העשה דלו תהי' לאשה הכתובה אצל מוצש"ר, והעשה בדומה לה אצל אונס, אף דתרוייהו בנות חדא בקתא נינהו, בכ"ז יש חילוק מבואר ביניהם, דהאונס עדיין לא נשא, וכשאמרה תורה ולו תהי', הכונה שילך וישאנה, משא"כ במוצש"ר הא כבר נשואה ועומדת היא לו, ומה שא"ת ולו תהי', ע"כ הכונה שתשאר אצלו בהוייתה, ולפי"ז במוצש"ר ודאי סגי בזה שאמרה תורה "לא יוכל שלחה" סתם, וממילא ידעינן דהיינו אפילו בגט. דאטו ס"ד בלא גיטא, וכי בשביל שהוציא ש"ר עלי' מי גרעה מכל נשואה דעלמא שאינה יוצאת בלא גט, משו"ה סתם יונתן בתרגומו כמו שסתם הכתוב ותרגם "לית לי' רשו למיפטרא", וסתמו כפרושו דהיינו בגיטא, משא"כ באונס, שעדיין אינה אשתו, אלא שהתורה חייבתו שיקחנה לו לאשה. ועלה קאי הלאו דלא יוכל שלחה, בזה כבר הי' מקום לטועה לטעות בכונת התורה, ולמימר שלא בא הלאו אלא לחזק העשה, היינו דלא שבקינן לי' עד שילך וישאנה (וכל ימיו מוזהר ע"ז בלאו ועשה), אבל אם נשא הו"א דשוב לא עדיפא מכל נשי דעלמא, ואם לא תמצא חן בעיניו בידו לגרשה, כדי להוציא טעות זו הוסיף יונתן בתרגומו "לית לי' רשו למיפטרא בגיטא", ללמדך שעדיין לא יצא יי"ח במה שנשאה לחוד, אלא שגם אח"כ אגידא היא בי' לכל ימי חייו. וזה נכון מאד

ולהלן עוד נשוב אי"ה לענין זה, ונקדים עוד דברים לחז"ל בספרי, הנראים כסתומים ונפלאים. דהנה אקרא דלא יוכל שלחה הכתוב במוצש"ר מוסיף הספרי [פ' תצא, שם] ואפילו לאחר זמן" (והכונה סתומה, דמאי קמ"ל פשיטא, והא כל ימיו כתיב) ואקרא דאונס מוסיף הספרי "אבל משלחה ליבם", וגם הוא פלאי, ובזי"ר הקצר על הילקוט ראיתי שנדחק בזה הרבה

בישוב ענינים אלה הי' נלענ"ד עפ"י מה שיש לדקדק עוד בלישנא דקרא גופי', שהוציא הכתוב לאיסור הגרושין של מוצש"ר ושל מאנס בלשון "שלוח", ולמה לא נקיט לשון "גרושין" ממש (כהדא דאשה גרושה מאישה" "ודנדר אלמנה וגרושה", וכדומה במקראות, שהכתוב משתמש בלשון גרושין תמיד) ולא אמר כאן לא יוכל "לגרשה" כל ימיו? ואף אמנם שבעיקר פרשת הגרושין שבמקרא משתמש הכתוב ג"כ בלשון שלוח, "ושלחה" מביתו, אבל התם לדרשה אתי', דדריש מינה ושלח ושלחה לענין שליחות דגרושין, כידוע: