המדרש והמעשה דברים מו

(שימו אל לבבכם ולמדו היטב, כי לא זו הדרך) ושובו אל ד', (עד ד' לא נאמר כאן אלא אל ד'") כי לא התרחקות יתירה, רק להיפך התקרבות יתירה הטעתם

ומעתה, ועל יסוד כל דברינו למעלה, יאירו לפנינו דבריהם ז"ל בפסיקתא המובאים בראש מאמרנו זה: א"ל הקב"ה לראובן (שמוצל הי' מאותו העון הפשוט, אבל "עלבון אמו תבע" ובדבר מצוה טעה.) אתה פתחת בתשובה תחילה (כלומר בתשובה על חטא ממין זה, (כי לא כזאת היית תשובתם של אדה"ר, של קין ושל יהודה) חייך שבן בנך הושע בא ומזהיר (אף הוא כמוך) על התשובה תחילה. כלומר על תשובה כגון זו, לאותם הטועים שתשובתם קשה ביותר, מפני שתקנתם קלקלתם

וכשם שזכה ראובן להיות "בכור לתשובה" (למתקרבים עד קצה האחרון) כך זכה להיות "בכור לערי מקלט" (למתרחקים עד קצה האחרון)

והנה לעיל נתקשתי בסברא דרבי, מהיכן יצא להם למזידין טעות זו שקולטת אף למזידין, והסברנו הדבר, ועכשיו נלענ"ד דאף רבנן ור' נחמי' פליגי בהא דריבר"י ורבי, דאיתא התם במכות י' ואין מוסרין להם לא כלי זיין ולא מצודות, וחכמים מתירין, והדבר ברור דר' נחמי' כריבר"י ס"ל דא' מזיד וא' שוגג גולה, ונהי דמשום שוגגין אין חשש למסור להם כל"ז, אבל אין מוסרין מפני המזידין, וחכמים מתירין, דכרבי ס"ל, דמדינא אין גולה אלא שוגג (והטעות של המזידין בודאי שכבר יצאה מלבם לאחר שנוכחו ההיפך) ואטו בשביל שאירע להם הריגת אדם בשגגה לא ימכרו כלי זיין להם. אלא דלפי"ז תקשי פסקי הרמב"ם אהדדי דבפ"ה ה"ז פ' כריבר"י דבין שוגג בין מזיד גולה ובפ"ח ה"ח השמיט להא דר' נחמי' (ואפשר דלא ברירא לי' לרמב"ם דזב"ז תליא, וע"כ הביא רק לסיפא דאין פורשין להם מצודות משום דבזה שוין הן ר"נ ורבנן ודו"ק):