המדרש והמעשה דברים מה

שמנה". ויסוד הדברים, דהך כללא דכיילי תר"י ריש ברכות, דפרשי אינשי מודאי איסור יותר מבספק איסור, לא שייך באדם הטועה בד"מ, דמי שחוטא וקאסבר מצוה קאעביד קשה לו התשובה הרבה יותר מלאשר החוטא הפשוט

עפ"י הנחה זו ינעם לפרש גם מדרשם ז"ל המובא בראש מאמרנו זה, אמר הקב"ה לראובן אתה פתחת בתשובה תחילה, חייך שבן בנך (הושע) בא ופותח בתשובה תחילה (והוא תמוה מאד, דהא כבר קדמו אדה"ר וקין ויהודה, וכן להושע כבר קדמו משרע"ה בתורתנו)

דהנה משונה הרבה כשלונו ותשובתו של ראובן מכשלונם הפשוט של אדה"ר וקין ויהודה בשעתם, דהא אמרו רז"ל [שבת נ"ה] ארשב"ג כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, תניא רשבא"א מוצל אותו צדיק מאותו עון כו' אלא עלבון אמו תבע וכו'. ראה שרשב"א דייק ואמר מוצל אותו צדיק מאותו עון, כלומר ודאי א"א לאמר שלא חטא כלל, דהא מצינו בו ששב, אלא שמוצל הוא "מאותו" עון הפשוט, טועה בדבר מצוה הי', **(ובדרך דרוש יש לפרש בזה ד' הברייתא [שבת, נ"ה. שם] פחז כמים, ר' אליעזר אומר פזת, חבת כו', ר' יהושע אומר פסעת על דת, חטאת כו'. וצריך באור הא תרוייהו תנאי דרשו לא לשבח, ובמאי נחלקו, ומאי נ"מ בזה, אם נפרש הנוטריקון "פזת חבת" או "פסעת ע"ד חטאת? אבל לדעתנו ר"א ור"י אזלי כאן לשיטתייהו, בפסחים ע"ב, דלר"א טועה בד"מ חייב חטאת, ור"י פוטר. והנה ודאי דאף לר"י חטא מקרי, אלא דחיובא ליכא, ולר"א חיובא נמי איכא. וזהמ"ש ר' אליעזר: "פזת חבת", כלומר לדידי' נהי דראובן טועה בד"מ הוי, מ"מ אף בהא חיובא נמי איכא, אבל ר"י לשיטתי' דריש: פסעת על דת (כלומר נטית הצדה כטועה בד"מ, ונהי דחיובא ליכא מ"מ) חטאת וכו'. וכמובן אין זה אלא דרך דרש:)** "עלבון אמו תבע" (סבר מצוה קאעביד, אלא משהקפיד אביו, ממילא נחשב גם זה לו לחטאה) וכבר אמרנו שהתשובה על שגיונות ממין זה קשה ביותר (ומשו"ה מחמירין בחטאתו להביאה מן המובחר דוקא)

אפשר דבזה יתפרש מה דהוי קשיא לי בדברי יעקב אע"ה שאמר על ראובן: בכורי אתה ודרשו חז"ל: בכור לתשובה, בכור לערי מקלט וכו' ע' ילקוט כאן) כי עלית משכבי אביך אז חללת וגו'. ולכאורה האחרונות סותרות את הראשונות, שהרי אמרו [קדושין, מ', ב'] אפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירין לו רשעו [וכ"פ הרמב"ם בפ"א מה' תשובה] וא"כ אם הי' ראובן בכור לתשובה, איך בא יעקב אח"כ להזכיר עונו אבל לפי דרכנו יש לישב, דעד כאן לא אמרו בקדושין שם, שאין מזכירין העון לאחר התשובה, אלא בעבירה פשוטה, אבל תשובת הטועה בד"מ קשה ביותר, ומכפילין בה הזריזות תמיד. ואפשר דאפילו לאחר ששב אין נמנעין מלהזכירו תמיד

והנה כבר נתבאר אצלי בדרושים שלי על כפל הלשונות שבפרשת התשובה להושע, אמרו "שובה ישראל עד ד' וגו' כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ד''' וגו', שמה שהזהיר כאן הנביא על התשובה פעמים, אין זה אלא מפני השנות מיני החוטאים שהוא מדבר אדתם, שכשהוא מדבר לראשונה אל החוטא הפשוט, היודע שנתרחק מרבונו, הוא אומר שובה עד ד' (רחוק היית, ועתה בא נא והתקרב) כי כשלת בעונך (מכשול שהוא גם בעיניך כעון, עד שנעשה "עונך") ואח"כ פונה הנביא אל החוטאים ממין השני, אל "הטועים בדבר מצוה", והם לא רחוקים הם בעיניהם מרבונם, רק להיפך הלכו והתקרבו אליו כביכול יותר מדי. תשובתם של אלו קשה ביותר (כמו שבארנו למעלה). הטועים ממין זה צריכים קודם כל למהפכה פנימית בכל בתי נפשם, כדי הכיר עכשיו לעון מה שנחשב להם עד עכשיו לצדקה, אליהם הוא אומר: קחו עמכם דברים