המדרש והמעשה דברים מד

ל"ש הסברא להקל בחטאת יותר מבאשם. (ובתוי"ט ריש שבת הקשה בדומה לקושיא שלי אהא דפשט העני את ידו, דליפטור מחטאת משום טועה בד"מ דמצות צדקה, ועיי"ש בחי' תוס' רע"א שדחה לתירוצו, ופלא שלא העירו מהא דר' ישמעאל)

והנה כבר הזכרנו למעלה דמליצה זו "דחטאת שמנה" מצאנו לחז"ל גם במק"א [ביבמות צ"ב, גבי אשה שבא ע"א שמת בעלה וניסת עפ"י בי"ד] ושם א"ר אליעזר: "יקוב הדין את ההר ותביא חטאת שמנה". ולבד מן הקושי שיש במליצה זו נלענ"ד להעיר עוד ע"ד יתור לשון שמצאתי בענין זה להרמב"ם ז"ל, שמדברי ר"א, שאמר "ותביא" חטאת שמנה, משמע דקאי רק על האשה שניסת ולא על הבעל שניסת לו, והרמב"ם [פי"ד מה' שגגות] דייק וכתב שם וז"ל, וכן אם התירו בי"ד, אין זו הוראה אלא טעות וכו' והאשה "ובעלה האחרון חייבין חטאת על שגגתם", מה ראה הרמב"ם לשנות ולהוסיף, בעלה האחרון, ואטו עד השתא לא ידעינן דשניהם חייבין

אבל לפי דרכנו למדנו לבאר גם כל הדיוקים הללו בסגנון אחד, דהא באמת תקשי גם אהא דניסת עפ"י בי"ד ובא בעלה הראשון, איך יהי' שם חיוב חטאת ואפילו לבר מטענה דהוראת בי"ד) עכ"פ ליפטור משום טועה בד"מ, למאן דפטר אף בלא עשה מצוה, (דהא לא גרע מאשתו נדה בעל, ובאינה סמוכה לוסתה) דהא עכ"פ כסבורין היו שהיא אשתו, אך באמת לק"מ, דמאן שמעית לי' בהא לחייב חטאת (אפילו בניסת ברשות בי"ד) ר' אליעזר, והא ר' אליעזר איהו הוא דפליג על ר' יהושע [פסחים, ע"א] וחולק על הכלל כלו דטועה בד"מ, ומחייב להדיא אף בעשה מצוה, וא"כ לר' אליעזר לשיטתו מדויקים הדברים מאד: ר"א אומר "יקוב הדין את ההר" (כלומר לדידי לא נשגיח כלל בכל אותה הסנגוריא של טועה בד"מ, "יקוב הדין את ההר", אלא דממילא תהי' קולו חומרו, מדעכ"פ בכה"ג תו לא פרשי אינשי מני' יותר מבספק איסור, דהא סו"ס בהוראת בי"ד עשתה, וקאסבר מצוה קאעבדה, וע"כ כשתביא חטאת אז) תביא חטאת שמנה, ותו לא תסגי לה בחטאת בת דנקא

ואין ה"נ דלר' אליעזר ודאי אין שום סברא לחלק בין דידה לדידי', וכי היכי דאשה חייבת, הבעל נמי חייב, והוא דבר המובן מאליו אלא דכ"ז לר"א, דלא ס"ל לגמרי להך כללא דטועה בד"מ, אך לדידן כבר הי' מקום גדול לחלק בין האשה ובעלה, דהא אפי' אי נימא דאיכא בביאת אישות משום טועה בד"מ אין זה אלא בבעל, אי משום מצות פו"ר, אי משום שמחת אשתו, אך באשה הא ל"ש כ"ז (דאפו"ר לא מיפקדא, ושמחת אשתו ודאי דל"ש בהא, וא"כ אי נימא חיוב חטאת בדידה, אכתי לא נשמע מזה אלא דאין הוראת בי"ד פוטרתה (וכמו"ש הרמב"ם "שאין זו הוראה אלא טעות"), אבל עדיין לא נדע אי מיחייב גם הבעל, דהא איהו טועה בד"מ הוי

אבל באמת אין הדבר כן, דהא כ' הרמב"ם להדיא בסופ"ב מה"ש, גבי צלי פסח ונותר לפניו, דתרתי בעינן, טעה בד"מ וגם עשה מצוה, ולפי"ז לא מהני כלל לבעלה השני מה שטעה בד"מ, דהא סו"ס נתברר שאינה אשתו כלל, ולא עשה מצוה, אלא דעכ"פ כבר כגון דא ודאי צריך הי' הרמב"ם לאודועי לנו, והיינו מה ששכל הרמב"ם את ידיו וכתב בתור הוספה לדברי ר"א "והאשה ובעלה האחרון חייבים חטאת על שגגתם", לא זו שהאשה חייבת, אלא שהבעל נמי מיחייב

הוא הדבר אשר דברנו למעלה כי בשני מקומות מצינו לחז"ל שהשתמשו במליצה זו דחטאת שמנה", האחד אצל ר' ישמעאל [שבת, י"ב,] והשני אצל ר' אליעזר [ביבמות צ"ב] ושניהם אפשר לישב בסגנון אחד, דבתרוייהו יש מקום לדון משום טועה בד"מ (עכ"פ לאוקימתא קמייתא דפסחים ע"ב) ומדאעפי"כ מיחייבי חטאת לר"י ור"א, א"כ הו"ל קולו חומרו, ולא סגי לי' בחטאת סתמא דבת דנקא, אלא חטאת מן המובחר בעי, דהוי בת סלע [כסברת התוס' בזבחים ח'.] והיא מה דקרו לה חז"ל "חטאת