המדרש והמעשה דברים מב

אוקימתא, אלא בכל גוני חייב, מדהו"ל לשיולה, עכ"ד הכ"מ. איברא דזה ראי' בעי, ומנא לי' לרמב"ם הא מילתא, הא מסתימת ל' הש"ס פסחים שם לא מוכח כלל דלבתר דשני שאני יבמתו דבזיז הדר בי' מקמייתא, וסתמא משמע דהך אוקימתא בסמוך לוסתה כדקאי קאי, אלא דאעפי"כ מיבמתו לא קשיא, אעפ"י שהוא סמוך לוסתה מדבזיז מינה

ונלענ"ד דיש ראי' לרמב"ם מהך מתניתן דכריתות י"ז, דמני בין הנך דחייבין א"ת אשתו ואחותו עמו במטה, ואיס"ד דבכל סתם אשתו (שאינה סמוך לוסתה) הו"ל טועה בד"מ משום שמחת אשתו, א"כ באשתו ואחותו למה חייב א"ת, הא אין שם ח"ח על הודע שלו

ובשלמא אהך דר' יוחנן, אע"ג דגם איהו סתם ואמר אשתו נדה בעל חייב, לק"מ, דהתם י"ל דהו"ל סתום כמפורש דסמוך לוסתה הוי, דהא באמת בנמצאת נדה מיירי, ומסתברא דמדבר בסמוך לוסתה, משא"כ בנידון דמתניתן דכריתות, גבי אשתו ואחותו, דהתם לאו משום איסור נדות אתי עלה כלל, אלא משום איסור אחותו, אי ס"ד דבסתם אשתו הו"ל טועה בד"מ (ורק בסמוך לוסתה הו"ל למיסק אדעתא ולשיולה) א"כ למה באשתו ואחותו יתחייב, מה לי אם טעה באשתו שהיא נדה, וכסבור טהורה היא, ומה לי אם טעה באחותו, וכסבור אשתו היא

אפשר דמזה למד הרמב"ם דבאמת לפי המסקנא דפסחים ע"ב דאשתו לא בזיז הדר בי' מאוקימתא קמייתא דסמוך לוסתה, וכל באשתו סתם ואפילו היכי דלא הוי בעי למיסק אדעתי') הו"ל ג"כ לשיולי, וה"ה גם באשתו ואחותו, ומשו"ה חייב ולא פטרינן לי' מטעם טועה בד"מ

ומעתה ברור כשמש דלזה נתכוין גם רש"י ז"ל אמתניתן דכריתות שם, ומשו"ה על כל ג' האופנים הראשונים שבמשנה וספק אכל, ספק כשיעור, ספק חלב) שתיק ולא כתב מידי דחייב חטאת על ודאו, דזה פשיטא, זיל קרי בי רב הוא, ורק אהך דאשתו ואחותו הוסיף רש"י ז"ל דברים וכתב "ואם נודע לו שאחותו היתה מביא חטאת" (כלומר ולא כמו דהוי ס"ד לפוטרו משום טועה בד"מ, וכמו שרצה הכ"מ לאמר דכל באשתו סתם, ולא בס"ל, לא אמרינן דהו"ל לשיולה), ואם כי אין דרכו של רש"י ז"ל בפרושו להורות רק לפרש, מ"מ הא כבר אמרנו דזב"ז תליא, דאלמלא שהי' שם ח"ח על ודאו, לא הוי מתפרש מה דחייבה משנתנו א"ת על ספקו ודו"ק כי נכון הוא: **(ואמנם לכאורה יש לחלק בין הך דכריתות (דמיירי באשתו ואחותו) להך דפסחים ע"ב דמיירי באשתו נדה) והוא לפי"מ שהעלה הלח"מ [פ"ב דשגגות] בדעת הרמב"ם דכרשב"א ס"ל, דבעינן תרתי, טעה בד"מ וגם עשה מצוה, ונדחק הלח"מ, דא"כ למה הוצרך הרמב"ם לאמר אהא דאשתו נדה חייב משום דהו"ל לשיולי, תי"ל דהא עכ"פ לא עביד מצוה, וא"כ בלא"ה חייב, ותי' הלח"מ דאפשר דס"ל לרמב"ם, דכי היכי דביבמתו נדה מקרי עביד מצוה, אלא דהוי מהב"ע, ה"ה באשתו נדה נמי משום שמחת עונה הוי מקרי עביד מצוה, אלא דהוי מהב"ע (ומשו"ה הוצרך הרמב"ם לטעמא דהו"ל לשיולה) עיי"ש בלח"מ ואי נימא כדבריו, תו לק"מ מה שהקשינו מהא דכריתות גבי אשתו ואחותו, דהא התם כשטעה באחותו ודאי דלא עביד מצוה כלל אבל באמת קשה להאמין אם יצאו הדברים האלה מפי הגאון בעל לח"מ ז"ל. דבשלמא ביבמתו נדה, דהמצוה היא בהקמת השם, וגם בן הנדה עכ"פ בנו הוי לכ"ד, התם שפיר י"ל דמקרי עביד מצוה לגבי הקמת שם, אעפ"י דהוי עבירה גבי איסור נדה, אבל היתכן לאמר שתהי' מצות שמחת אשתו בדוה בנדתה, והתורה אמרה והזרתם את בנ"י, ואפילו בסמוך לנדתה, ומכש"כ בנדה ממש, ואולי ט"ס יש בדברי הלח"מ, ותחת שמחת אשתו (דזה ודאי באשתו לא ניתן להאמר כלל) צ"ל "מצות)**