המדרש והמעשה דברים מא

הוצרך ר' ישמעאל לכתוב לזכרון הא ד"קריתי והטיתי", נהי דבתחילה צריך לידע עצמו של חטא (דאיל"ה אין שם ח"ח וכדאמרן) מ"מ הא כבר כ' הרמב"ם [פ"ב משגגות, ה' ד'] חטא, ונודע לו חטאתו, וחזר ושכחו, ה"ז מביא חטאת לשם מה שהוא. והא בשעת החטא ידע ר"י עצמו של חטא, ומה בכך אם אפילו ברב הימים ישכחנו, הא לפי"ד הרמב"ם אין בכך כלום, דמשידע ושכח יכול להביא לשם מה שהוא

אבל באמת זה אינו, דהא כ' הראב"ד שם בשם התוספתא דאעפי"כ אם חזר ונודע לו (לאחר ששכח והביא חטאת לשם מה שהוא) אז חוזר ומביא חטאת, וע' בכ"מ שהסביר הדבר, דעכצ"ל דחטאת זו שמביא לשם מה שהוא אינו מכפרת אלא במקצת, וע"כ, כשחזר ונודע לו, חוזר ומביא כדי להשלים כפרתו יעויי"ש. וא"כ שפיר הוצרך ר' ישמעאל לכתוב אפנקסו עצמו של חטא ("קריתי והטיתי"), דהא אם ישכח ויצטרך להביא חטאת לשם מה שהוא, לא תהי' זאת אלא "כפרה במקצת"

ועפי"ז בא וראה כמה גדולים וכמה מדויקים דברי חכמים ומה נעים לפרש במה שהקדמנו את דיוק לשונו של ר"י שכתב: אני ישמעאל קריתי והטיתי (לזכרון, כדי) שאם יבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמנה, כלומר חטאת שכפרתה שלמה, שמכפרת מקבעה ולא מקופיא שאלמלא כתבתי. ואילו שכחתי, אז נהי שהייתי מביא "לשם מה שהוא", אבל לא הי' בזה אלא כפרה במקצת, עכשיו תהי' חטאתי שמנה", כלומר מכפרת בכלה ולא במקצתה

ואחרי כל אלה אכתי נשארה תיבה אחת בדברי ר"י הנראות עדיין כמיותרת, כי ל"ל למימר "קריתי", והא עצמו של חטא לא הי' בקריאתו, רק בהטייתו, והוי סגי לי' למיכתב "הטיתי" לחוד (דהא הקריאה לא היתה אלא סיבה אל החטא, ולא החטא עצמו), אבל הסכת ושמע שיש לבאר ענין זה גם בדרך אחרת, ואז גם דיוק זה יתבאר לנו היטב

הנה דייקנו למעלה על המליצה של "חטאת שמנה" בדברי ר"י, וישבנוה עפ"י דרכנו, ואולם צריך להעיר דמצינו מליצה כזו גם במק"א, והוא בש"ס [יבמות, צ"ב] גבי אשה שבא ע"א שמת בעלה וניסת עפ"י בי"ד פטורה, ר' אליעזר אומר "יקוב הדין את ההר ותביא חטאת שמנה", ואף התם טעמא בעי, למה שמנה דוקא, ומה זה שאמר "יקוב הדין את ההר"

כדי לבאר זה נקדים דקדוק עצום שיש לדייק בדברי רש"י ז"ל [כריתות י"ז] דבמשנה שם הולך ומונה לחיובי אשם תלוי, ספק אכל ס' לא אכל, או אפילו אכל, ספק הי' בו כשיעור כו' חלב ושומן לפניו, אשתו ואחותו עמו בבית וכו' ואהא דאשתו ואחותו כ' רש"י שם וז"ל "כסבור שזו אשתו ואח"כ נסתפק וכו' מביא א"ת, ואם נודע לו שאחותו היתה מביא חטאת" עכ"ל. והוא תמוה, דחיוב חטאת מאן דכר שמי' במשנה זו (דאיירי בא"ת) ואטו עד השתא לא ידעינן דאיכא חטאת באחותו, הא זיל קרי בי רב הוא, ועוד למה שתק רש"י על המשלים הראשונים שבמשנה, ורק גבי המשל הרביעי דאשתו ואחותו הוזקק רש"י להודיענו דעל הודע שלו יש ח"ח, אתמהה

אולם לדעתי ד' רש"י כאן מדויקים מאד. דאיתא [פסחים, ע"ב ב'.] אר"י אשתו נדה בעל חייב, יבמתו נדה בעל פטור, מאי שנא יבמתו דקעביד מצוה, אשתו נמי קאעביד מצוה כו' במעוברת וכו', והאיכא שמחת עונה, שלא בשעת עונתה, והא א"ר חייב אדם לשמח כו', ומשני בסמוך לוסתה, אי הכי אפילו יבמתו נמי, יבמתו בזיז מינה (בוש לשואלה אם היא סמוך לוסתה, רש"י) אשתו לא בזיז. הרי דלמסקנא אפילו באשתו נדה נמי ליכא חטאת, (מדהוי טועה בדבר מצוה) זולת בסמוך לוסתה דוקא

ואולם ברמב"ם [פ"ב מה"ש, ה"ח] לא כ"כ דז"ל, בא על יבמתו והרי היא נדה, והוא לא ידע פטור כו' אבל אם בא על אשתו כו' חייב חטאת מפני שלא שאלה. וכבר תמה עליו בכ"מ, וז"ל נראה שסובר רבנו דכי אמרינן אשתו לא בזיז מינה, תו לא צריכי לאוקמי בכל הני