המדרש והמעשה דברים ד

החנוך מ' תקפ"ט] ואותו הטעם יספיק אף לדיינים, מ"מ ברור הוא דטעמו של החנוך אינו סברא מכרחת, אי לאו דגלי לן קרא, ודו"ק)

אך באמת דבר זה, דקרוב פסול לדון אף לחובה, מוכרח הוא מהקישא דריבים לנגעים, שהתורה אמרה על פיהם יהי' כל ריב וכל נגע, היינו שהכהן הוא המהוה את הנגע, דהא עד שלא אמר הכהן טמא, ה"ז טהור ממילא, נמצא דתחילת ראייתו של כהן זה את המנוגע הוא רק לחובה, ומדהקישה תורה נגעים לריבים, מה ריבים שלא בקרובים אף נגעים שלא בקרובים, ומדידעינן דכל ראיית נגעים היא תמיד לחובה, (דלזכות אין צורך בראיי' כלל, וכדאמרן) א"כ מזה גופי' מוכח דעת תורה, דע"כ בריבים נמי, אף לחובה שלא בקרובים

כל זה מבואר לענ"ד במאמר המדרש שהבאנו למעלה. דודאי לאו אעיקרא דהך דינא למיפסל קרוב לדון דן בעל אותו המאמר, דזה הוי ידעינן מסברא אף לענין דיני ממונות, מדלא גרע מאוהבו ושושבינו, ומשום אקרובי דעתא, אלא דמדהא לא הוי ידעינן רק לזכות, אך לא לחובה, ע"כ דייק המדרש בלשונו ולא שאל סתם קרובו ש"א "מהו שיהא מותר לדונו", אלא כך שאל, מהו שיהא מותר "לישב בדינו", כלומר ושתועיל הצטרפותו עכ"פ לכשתתברר דעתו לחוב את קרובו, וע"ז אמר כך שנו חכמים אלו הן הקרובים וכו' אלא כשם שהקרוב פסול להעיד, כלומר וזה אפילו לחובה, דהא קרא כתיב להדיא לא יומתו אבות על בנים, והיינו בעדות בנים, והיינו לחובה) כך ובאופן זה ממש) פסול לדון, ומה ראית לומר כן (מנא להו לחז"ל עצמן הא מילתא, לפסול לחובה אף לדין, דילמא גזה"כ היא רק בעדות לחוד) ארשב"י, כתיב ע"פ יהי' כל ריב וכל נגע, ובננעים ודאי דהכהן הוא המהוה את הנגע, דמבלעדי ראייתו והוראתו אינו נטמא והיינו לחובה וכדאמרן, בא וראה הקיש ריבים לנגעים ונגעים לריבים, ההיקש הוא כפול, וממילא דנהי שתחילת פסולו של קרוב לענין נגעים ודאי דמריבים ילפינן, מ"מ לבתר דילפת מה ריבים פרט לקרוב אף נגעים פרט לקרוב, ע"כ שוב עליך להקיש לאידך גיסא, דמה נגעים אף לחובה, דהא כולה ראיי' דידי' היא רק לחובה, כך ריבים פרט לקרוב, כלומר בין לזכות ובין לחובה נמי

ואחרי התבאר היטב ד' המדרש כבר ניחא שפיר מה דתלי תניא בדלא תניא, דודאי לעיקר פסולא דקרובים, לא ריבים מנגעים יליף אלא נגעים מריבים, אך באשר כל עצמו של מאמר זה אינו אלא להוכיח דאפילו לחובה נמי פסול, וזאת יליף המדרש שפיר מן ההיקש הכפול דריבים לנגעים, וכמו שבארנו: **(ובגליון של כ' אאמו"ר זצ"ל לש"ס דסנהדרין אהא דאמר התם, אי מה ריבים בשלשה אף נגעים בשלשה מצאתי כתוב וז"ל: לכ"ק ל"ל קרא, והא אף בריבים קיי"ל דיחיד מומחה דן אף לכתחילה, וא"כ מסברא נמי למה לא יראה הכהן ביחידי, והא מומחה הוא לאותו דבר. [ע' בעין זה בירושלמי הוריות ה"א, אם יודע אותו הדבר ואינו יודע כל התורה שמעון ב"ע מומחה הוא לאותו דבר אך באמת לק"מ, בין לרש"י בין לתוס' [סנהדרין ה'] דלרש"י דיהיב טעמא משום בצדק תשפוט, ע"כ דאליבא דמאן דלא ס"ל ע"פ קאי, וסוגיא דהכא דאמר מה ריבים בשלשה, וקאי אקרא ע"כ דס"ל ע"פ כתוב כאן, ולדידי' אליבא דרש"י אה"נ דלד"מ נמי אין יחיד מומחה דן. ולד' התוס' שם נמי לק"מ דהא לדידהו מה דיחיד מומחה כשר לדון משום תקנת חכמים היא, וא"כ בסנהדרין שם דקאי אקרא שפיר קאמר אי מה ריבים בשלשה אי לאו דאשכח קרא מיוחד להתיר נגעים ביחיד. עכ"ד אבא הג' זצ"ל בגליונו

)** ולענין אי פוסלת הצטרפות הקרוב גם את השאר אף בדיינין, כדרך שפוסלת בעדים, מילתא דא לא ברירא. ידוע מ"ש המ"ל פט"ז מה' עדות בשם כנה"ג דקו"פ פוסל בדיינין