המדרש והמעשה דברים לז

יהודה מייתי ראי' מקרבן עולה ויורד דחטאת דאין ממתינן לו עד שיעשיר (אפילו כשאביו המורישו הוא גוסס) ע"כ צריך להבין ראיתו כך, דעכ"פ בכהא"ג, דיש לחוש לבטול המצוה לגמרי באם ימות החוטא (וכדין חטאת שמתו בעלי', בין קודם הפרשה בין לאחר הפרשה) אז חביבה מצוה בשעתה אפילו כשאינה מן המובחר (כגון בדלי דלות) משימתין עד שיעשיר ויעשנה מן המובחר

ולפי"ז לא שמענו כאן חביבות מצוה בשעתה אליבא דר"י ואפילו כשאינה עכשיו מן המובחר) אלא במקום שיש לחוש לבטול מצוה לגמרי. אבל גדולה מזו בא ר"א ולימד, דלא זו בחטאת (שלפי הדין אינה קרבה לאחר מיתה כלל) אלא אפילו בערוכין, דלפי"מ דקיי"ל שעבודא דאורייתא, עכ"פ במלוה הכתובה בתורה (ע' קדושין, י"ג.) א"כ הא אף כשימות המעריך לא תבטול המצוה, דהא היורשין חייבין לשלם, [ע' רמב"ם, פ"א מה"ע ה' כ', דע"כ ל"ש רמב"ם וראב"ד שם אלא קודם העמדה בדין, ולראב"ד אפילו קודם העמדה היורשין חייבין, עיי"ש]. הרי דחשש דבטול מצוה לגמרי אין כאן בערוכין, ואעפי"כ משום חביבות מצוה בשעתה עבדינן לה עכשיו בעניות, ולא ממתינן לי' עד שיעשיר ויעשנה מן המובחר. זהו מה שחדש ר"א בילפותא דידי' מערוכין, אילפותא דר' יהודה מקרבן עו"י דחטאת

אבל רבותא גדולה מזו בא ר' שמעון ולימד, דהא באמת גם מערוכין אין ראי' כ"כ, דהא בשעבודא דאורייתא אפלגו תנאי ואמוראי ואפי' במלוה הכתובה בתורה, כמבואר בקדושין שם ובש"ך חו"מ סי' ל"ט, ולדידהו גם שם איכא חשש בטול מצוה [ע' ביצה ל"ח ב' במשנה דחשיב תנא לערוכין בהדי הנך דמשום מצוה] ור' שמעון לשיטתו דס"ל גם איהו כר"י ור' יוסי [בגטין, כ"ה] דחיישינן לשמא יבקע הנוד, ונוד כשמא ימות דמי, ע' גטין כ"ח שם, א"כ לר"ש גם מערוכין אין ראי' לחביבות מצוה בשעתה אלא במקום שוש לחוש לבטול מצוה, ע"כ בא ר' שמעון ולימד ממקום אחר, מהקטר חלבים ואברים, דקרבן צבור הוי, ובהא ודאי תו ליכא למיחוש לבטול מצוה לגמרי, דהא אין צבור מתים, וכהנים זריזין הם, וזמנם כל הלילה, ואעפי"כ דוחין את השבת, וע"כ משום דחביבה מצוה בשעתה אפילו בכהא"ג דליכא משום בטול מצוה כלל

ואי תקשי מאי רבותא מהקטר חו"א. בשלמא התם גבי קרבן עו"י וגבי ערוכין רבותא גדולה שמענו, דאפילו נגד מצוה מן המובחר חביבה מצוה בשעתה, מדמקריב בדלי דלות, ומדמביא ערך עני, ואינו ממתין עד שיעשיר, אך בהקטר חו"א מאי מן המובחר איכא לכשימתין. אבל באמת זה לק"מ, דגם בהא ר"ש לשיטתי' עפי"מ דמסיק רב ששת מיומא ז', ב' אליבא דר' שמעון דס"ל טומאה דחויה בצבור, ומדטומאה דחוי', שבת נמי דחוי', דתרוייהו מבמועדו ילפינן, ולמ"ד דחוי' הא ק לך מן המובחר גדול מזה, שיקטיר בלילה בלי דחיית שבת, הרי דחביבה מצוה בשעתה אפילו נגד מצוה מן המובחר

היוצא מדברינו דהפרש יש לדינא בין הילפותא דר' שמטין לילפותא דר"י ור"א בספרא המובא למעלה, דלר"ש שמעינן דאפילו היכי דליכא חשש בטול מצוה כלל (כגון בהקטר אברי קרבן צבור) עבדינן נמי מצוה בשעתה ואין ממתינין עד שתעשה מן המובחר, ולר"י (ואפשר דלר"א נמי) רק היכי דאיכא חשש בטול מצוה לא משהינין, ולפי"ז מדבריהם עכ"פ לא קשה ע"מ שהעלה בשו"ת תה"ד להמתין בקדוש לבנה כדי לעשותה מן המובחר, דהא אנן לא קיי"ל כר"י, למיחוש למיתה דזמן מועט, וממילא דעכ"פ חשש בטול מצוה ליכא

והנה עובדא. דהפרשת ערי מקלט ע"י משרע"ה ודאי דשאני מכל הנך דאמרן דבכל הנך הוי עכ"פ מצוה מן המובחר בשהייתה ומשו"ה צריכינן בהו להא דחביבה מצוה בשעתה, משא"כ בהא דמשה, אלו הי' ממתין בהפרשה, מאי מצוה מן המובחר הוי התם, וע"כ באמת לא הזכיר כלל בש"ס מכות שם להא דחביבה מ"ב, אלא אמר בפשיטות "מצוה שבאה לידי אקיימנה":