המדרש והמעשה דברים לב

באחרת, דכ"מ שאתה מוצא סייג, היינו משום לתא דאיסורא, והא אינו דומה אפילו להרחקה דק"ש לאחר חצות, ואפילו לשיטת תר"י, דהתם עכ"פ ההרחקה היא משום תקון אותה המצוה עצמה, אבל תפש"י ותפש"ר דמדינא הן שתי מצוות נפרדות זומ"ז לגמרי, מהיכי תיתי לעכב את האחת משום סייג דחברתה, והלא אנן איפכא מצינו, דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ולא שיניח אותה המצוה שבידו לעשותה, משום אחרת שאינה בידו

ואולי י"ל דגם בהא ר' חסדא לשיטתו, עפ"י מ"ש ר' חסדא [במנחות, ל"ז] סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך, והנה פשטות ל' ר"ח משמע לכאורה כשיטת רש"י ורמב"ם, דאם לא סח אין שם אלא ברכה אחת לשתיהן, אלא דהש"ס מקשה התם, סח אין, לא סח לא, ומסקו אביי ורבא לא סח מברך אחת, סח מברך שתים, ובהבנת אותה המסקנא נחלקו רש"י ור"ת, מר מתרץ לה כדעתי' ומר כדעתי', אך עכ"פ לרש"י (וכדמשמע פשטות לשונו דר"ח) אי לא סח יוצא בברכה אחת לשתיהן, אעפ"י שהן ב' מצוות חלוקות זומ"ז, ולכ"ק הא אנן קיי"ל כר' יהודה [סוכה, מ"ו] דהיו לפניו מצות הרבה מברך על כל או"א מהן, ואי תפש"י ותפש"ר שתי מצות חלוקות הן, למה לא יברך על כאו"א מהן, ואף אמנם דע"כ לא אמר ר"י התם אלא במצוות שונות שגם מטבעות ברכותיהן שונות זומ"ז (דאילת"ה תקשי אהא דסוכה מהא דקיי"ל וכמו דכתב הרמב"ם בפ"א מה' מע"ש דעל הפרשת תרומות ומעשרות ומע"ש מברך ברכה אחת לכלם.) מ"מ הא לרש"י באמת גם המטבעות של ברכות תפלין חלוקות זומ"ז, דהא לרש"י עכצ"ל דעיקר ברכת תפש"ר אינה אלא "על מצות" לחוד, ואעפי"כ לדידי', כשמניח שתיהן בלי הפסק בינתים, מברך רק "להניח'" ויוצא על שתיהן, אעפ"י שהן מצוות חלוקות וברכות חלוקות

אולי מחמת קושיא זו יצא לו לרב חסדא דבאמת אין מצוות אלו חלוקות זומ"ז לגמרי, דעכ"פ כשאין שתיהן לפני' מעכבות זוא"ז, ומדשייכי אהדדי, עכ"פ מתקנתא דרבנן, משו"ה הם אמרו והם אמרו דברכה אחת פוטרתן. ואף אליבא דמסקנא, ואפילו אליבא דב"י דהדר בי' רב חסדא מההיא, וס"ל דבאמת אין מעכבות, אין זה אלא מטעם שאמר "ואטו מאן דל"ל תרי מצות" וכו', מ"מ מה שלמדנו מן ההו"א דרב חסדא דברכה אחת פוטרת את שתיהן (היינו כרש"י ודעמי') זה לא נסתר

(ובבאור הגר"א ז"ל ראיתי שהשוה הא דברכות תו"מ ומע"ש לברכה דתפלין ולא זכיתי להבין דה"ק, דהתם בתו"מ הא מטבע הברכה אחת היא לכלן, משא"כ בתפלין דלרש"י מוכרחין אנו לאמר דעל תפש"י נתקנה להניח, ועל ש"ר על מצוות, וא"כ אין המטבעות שוות)

ואולי ינעם לפרש בדברינו דלעיל דקדוק הלשון בירושלמי פ"ב דברכות ה"ג "באיזה צד" הוא מברך עליהן. והלשון "באיזה צד" לכאורה אינו מדוקדק, ולפי דברינו ניחא שפיר, דהשאלה היא באיזה צד, כלומר באיזו בחינה הוא מברך עליהן, אם כתרי מצוות מסוג אחד, וממילא תפטור ברכה אחת לשתיהן (כהא דתו"מ ומע"ש) וכדס"ל לרש"י באמת, דשייכי עכ"פ בהדדי, או דחלוקות זומ"ז לגמרי, וממילא כ"א מהן זוקקת ברכה לעצמה, וע"ז משיב הירושלמי כשהוא נותן על היד מהו אומר אקב"ו על הנחת תפלין (כך גי' הפ"מ שם) וכשהוא נותן על הראש מהו"א על מצות תפלין, כלומר וזה לך האות באיזה בחינה מברכין עליהן, היינו דכחלוקות זומ"ז לגמרי דיינינן להו, בין במצותן בין במטבע ברכתן, וממילא שאין ברכת האחת פוטרת את חברתה. (ע' בפ"מ ותמצא שמדברינו יש סיוע לדבריו שם. ולרש"י צריך לדחוק דמיירי כשאינו מניח אלא אחת אחת, והלשון "דאיזה צד" הוא כהוראת ל' "כיצד" שבבבלי, ויש כיוצב"ז גם בש"ס דילן [בבכורות נ"ח] תניא ב"ע אומר באיזה צד האלולים מתעשרים לעצמן, ועמ"ש הגר"י פיק שם שהביא ד' התוי"ט ריש פ"ו דברכות ומד' התוי"ט שם בשם