המדרש והמעשה דברים לא

אמינא) ומבאר תיכף את דבריו: "אלא מאן דלית לי' תרי מצוות חדא נמי לא ליעבד, ומעיקרא מאי קאסבר גזרה שמא יפשע", נתינת טעם הוא זה, והכל ענין אחד, כלומר דמשום האי טעמא גופי', דעיקר הגזרה משום "שמא יפשע" (היינו דהסייג הוא משום אותה המצוה עצמה) כבר צריכים היו להבין דהיכי דאי אפשר לא אמר רב חסדא, דאיך יתכן לדחות מצוה אחת היום משום שמא תדחה דחוי ספק למחר. וע"כ דמה שאמר מעיקרא דאם אין לו מעכבת, אין הכונה דמעכבת בהחלט (אפילו עד כדי להפסיד לו המצוה לגמרי), רק דמעכבת היכי דאפשר

כך היתה הבנת הרמב"ם בפירושה דמימרא זו, (בכדי שלא נצטרך לתלות דבריו של ר"ח בחזרה בתוכד"ד), ומעתה יובנו היטב דבריו בפיה"מ שלו פ"ד מנחות, ומבלי לתלות אותם בתלמיד טועה) ובא וראה כמה מדויקים דבריו ז"ל שם, וז"ל, אבל אם אין אצלו אלא אחת, אז אין מותר לו להניחה "עד שיעשה האחרת" ראה שלא אומר בפשיטות דאם אין לו מעכב, אלא דייק והוסיף "עד שיעשה האחרת", להודיענו שאין הדברים אמורים אלא "בשאפשר לעשות אחרת", ודו"ק

ואני מוסיף ואומר דגם בזה אזיל ר' חסדא לשיטתו, שכבר בארנו למעלה דהא מילתא (אי כתר"י אי כשאג"א) בפלוגתא תליא, בהנך תרי טעמי שאחז"ל לענין ערוב תבשילין, והנך תרי טעמי שוב תליין בפלוגתא דהואיל וכמו שבארנו למעלה, ומשו"ה מצינו באמת לרב חסדא (דאיהו לית לי' הואיל שאמר בפסחים מ"ו בטעמא דע"ת "גזרה שמא יאמרו אופין מיו"ט לחול" (היינו כטעמא דרב אשי, ולא כרבא דאמר כדי שיברור מ"י לשבת) וכבר בארנו למעלה דלטעם זה אין לנו שום ראי' לשיטת תר"י בהא דק"ש לאחר חצות, ויש לאוקמי' אסברא חצונה, כשיטת השאג"א דמסתבר טעמי', ומעתה אחרי דמרא דהך שמעתתא בש"ם מנחות הוא רב חסדא, ואיהו הוא דאמר בטעמא דע"ת משום שמא יאמרו אופין מיו"ט לחול (כלומר סייג משום לתא דאיסורא אחרינא, ולא כדי שיברור מ"י לשבת, דהו"ל סייג משום אותה המצוה עצמה) ע"כ גם בהא דאין לו אלא תפלה ש"י אזיל ר"ח לשיטתי' ופשיט לתלמידיו "אלא מאן דל"ל תרי מצוות חדא נמי לא ליעבד", היינו כסברת השאג"א ז"ל, היינו דהיכי דא"א, אז אין דוחין שום מצוה דחוי ודאי היום, משום חשש בטולה לעתיד

והנה גם הרמב"ם ז"ל [בפכ"ו מהלכות יו"ט] סתם בטעמו דע"ת כרב חסדא, כדי שלא יבא לבשל מיו"ט לחול, ובשיטה זו אזיל גם בפיה"מ שלו והביא להא דר"ח, וכ' שאם אין לו אלא תפילה א' אין מניחין כו' "עד שיעשה האחרת", כלומר רק היכי דאפשר, אבל בדא"א לעולם אין דוחין ודאי מפני ספק משום סייג שבאותה מצוה עצמה

אבל בספרו היד בפ"ד מה' תפלין השמיט להא דר"ח לגמרי, מפני שכבר הוכחנו דמילתא דא בפלוגתא תלי' ואין לזה הכרע ברור, וכבר ידועה דרכו של הרמב"ם בספרו יה"ח למיסתם ולא לפרש כ"ד שלא נתברר לו להדיא מן התלמוד: **(ואמנם בפ"י ה' כהמ"ק כתב, נאמר בבג"כ וכו' שלא יהי' דבר חוצץ כו' לפיכך אין הכהן יכול לעבוד בתפילה ש"י שהרי חוצצת, אבל של ראש אינה חוצצת ואם רצה להניחה מניח. הרי להדיא דאפילו כשאי אפשר להניח האחרת, מניח מה שאפשר

)** ומריש הוי קשיא לי אעיקר מילתא דרב חסדא (ואפילו אי נימא דלבסוף הדר בי', ודלא כפי פרושנו בדבריו) מ"מ איך הוי סליק אדעתי' דר"ח לחדש סייג במצוה אחת בשביל חברתה, והיכן מצינו סייג כזה בשתי מצוות עשין, החלוקות זומ"ז, שיתקנו חכמים לדחות אח האחת משום שמא יפשע