המדרש והמעשה דברים ל

שלא יזיק לחליו בודאי חובה עליו עכ"פ בל"ר, ולשיטת ב"ש גם בכל שבעת ימי החג (דהא ר"א, מתלמידי שמאי, ס"ל בסוכה כ"ז י"ד סעודות וכו'), והנה זקני ב"ש וב"ה כשמצאו לריבה"ח יושב בסוכה ושלחנו בתוך הבית, נסתפקו בדעתו, אי משום דס"ל דדינא הכי, וכב"ש, דכו"ע נמי יוצאין בזה, או דס"ל דלכו"ע באמת צריך שיהי' גם שלחנו בתוך הסוכה, אלא דלריבה"ח מחמת חליו לא הוי אפשר בענין אחר, וכיון דמידי הוא טעמא אלא משום שמא ימשך אחר שלחנו (היינו סייג משום אותה המצוה עצמה) א"כ האתינח היכי דאפשר, אבל היכי דא"א, כגון חולה כריבה"ח, שאם נחייבנו להביא גם שלחנו לתוך הסוכה אז בהכרח נפטרנו ממצות סוכה לגמרי, ויאכל להדיא חוץ לסוכה, אין סברא שיבטל היום מצות סוכה בטול ודאי, משום שמא ימשך ויבטלנה לעתיד בטול ספק

ומפני ספק זה בדעתו של ריבה"ח לא יכלו הזקנים לאמר לו בהחלט שאינו מקיים עכשיו מצות סוכה, דהא עכשיו חולה הוא, וא"א בענין אחר, ובסייג שהוא מחמת אותה המצוה עצמה, שאני אי אפשר מאפשר, אלא כך אמרו לו אם כך היית נוהג (כלומר אפילו קודם חליך לא קיימת מצות סוכה מימיך"

ומעתה יתישב שפיר גם מה שדקדקנו בדברי רש"י ז"ל (ע"מ שפירש "משם ראי', בתמיה", ולא ניחא לי' לפרש בניחותא, דמשם ראי' באמת) די"ל דס"ל לרש"י דב"ש השיבו לב"ה שתי תשובות: חדא, אפילו לוא יהי' כדבריכם, שלא אמרו הזקנים לריבה"ח דבר, אז ג"כ אטו משם ראי', הא ריבה"ח חולה הי', ולא הוי אפשר לי' בע"א, ועוד האמת אינו כן: "אף הם אמרו לו אם כך היית נוהג (אף בשעת בוריך) לא קיימת מ"ס מימיך וניחא מה שפירש"י להא דמשם ראי' בל' תמיהה

עכ"פ יוצא מזה דבסייג משום אותה המצוה גופה לא דחינן לה דחוי ודאי היום, משום דחוי ספק לעתיד, וזה כשיטת השג"א ז"ל

עתה נחזה דשיטה זו יש לה יסוד גם בד' הרמב"ם ז"ל, ובדרך זה יתפרשו היטב דבריו התמוהים בפיה"מ שלו שהבאנו לעיל בראש מאמרנו זה, אשר הב"י ז"ל נתקשה בהם ותלה דבריו באיזה תלמיד טועה. ומטיבותי' דהב"י ז"ל נלענ"ד לומר דלא מסתבר לי' לרמב"ם ז"ל לתלות ד' רב חסדא [במנחות, מ"ד.] שם בחזרה ממש, היינו דמעיקרא הוי ס"ל דאם אין לו (רק תפלה אחת) מעכבת, וכששאלוהו אמרת? הדר בי' והשיב "לא, אלא מאן דלית לי' תרי מצות חדא נמי לא ליעבד" וכו'. דאיך ס"ד למימר שחזר בו רב חסדא תוכד"ד. ואף ששאר המפ' כך פרשו לדברי ר"ח, מ"מ להרמב"ם יש לו דרך אחרת, היינו דאף אליבא דמסקנא מחלק ר"ח בין יש לו שתיהן (דאז ודאי אינן מעכבות זוא"ז) לבין אין לו אלא אחת (דאז מעכבות באמת) אלא דמידי הוא טעמא (לעכב כשאין לו) אלא משום שמא יפשע (כלומר סייג משום אותה המצוה עצמה) א"כ האתינח היכי דאפשר והיינו דנהי שאין שתיהן לפניו, אבל עכ"פ אפשר לו להשיג גם את השני') אך באם אי אפשר במציאות לעשות האחרת, אז ה"ז דומה ממש לנידון מחלקותן של התר"י והשג"א, והסברא החצונה כשג"א, ולדעתי י"ל דגם שיטת הרמב"ם כותי', דאיך ניקום ונגזור עליו לבטל מצות תפלה אחת שיש לו היום בטול ודאי, משום שמא יפשע ויבטלנה בטול ספק לעתיד, ולפי שיטה זו תתפרש רהיטת כל המאמר בש"ס מנחות שם כמין חומר (ועל קצת מדברים אלו העירני בני שיחי' הרה"ג כ"מ אליעזר נ"י)

דהנה רב חסדא אמר סתמא, לא שנו אלא שיש לו אבל אין לו מעכבת, ונסתפקו תלמידיו בכונת רבם, אם בדאפשר דוקא (היינו באם אפשר לו עכ"פ במציאות לעשות גם השני') או אפילו בדלא אפשר נמי לא יניח זו בלא זו (וכשיטת תר"י גבי ק"ש דלאחר חצות) וזוהי מה ששאלוהו "אמרת"? כלומר אמרת בהחלט דמעכב, ואפילו אם עי"ז תפסיד לו היום מצות תפלין לגמרי? א"ל "לא" (היכי דאי אפשר לא