המדרש והמעשה דברים ג

פרשת דברים (בדין קרוב או פסול בדיינים אי פוסל כל הצירוף) לא תכירו פנים במשפט

ממקרא זה למדו חז"ל [ספרי שם,] אזהרה לממונה להושיב דיינין שלא למנות שאינו הגון לזה. [ע' רמב"ם ה' סנהדרין ובספר החנוך מ' תי"ד]. הבה נבאר בעז"ה במאמרנו זה מחודשים אחדים בענין הכשרים והפסולים לדון ונקדים תחלה סגנון לשון המ"ר להלן ופ' שופטים) וז"ל המדרש שם: הלכה, קרובו של אדם מהו שיהא מותר לישב בדינו, כך שנו חכמים, אלו הן הקרובים כו', אלא כשם שהקרוב פסול להעיד, כן הוא פסול לדון, ומה ראית לאמר כן, ארשב"י כתיב ועל פיהם יהי' כל ריב וכל נגע, בא וראה הקיש ריבים לנגעים ונגעים לריבים כו' ומה ריבים פרט לקרוב, כך נגעים פרט לקרוב, עכ"ל המ"ר שם

והנה מסקנת ד' המדרש תמוהה מאד דתלי תניא בדלא תניא, דהא השתא אכתי פסול קרובים אצל ריבים לא גמרינן (וכדאמר ומה ראית לאמר כן) ואיך יליף נגעים מהכא ואמר ומה ריבים פרט לקרוב, והא ע"ז גופא אנו דנין, ריבים פרט לקרוב מנא לן. ומפרשי המדרש נדחקו בזה ומחקו הגירסאות

ואמנם גם בגמרא למד פסול קרובים אצל נגעים מהא דריבים, אבל שם הקדים למילף ריבים מקרא דלא יומתו וע' ירושלמי, פ"ג דסנהדרין.], ברם הכא במדרש דאכתי קרא לריבים גופי' לא שמענו, א"כ איך יליף נגעים מהתם. לבד זה יש לדייק גם בסגנון לשונו של המדרש: קרובו של אדם מהו שיהא מותר "לישב בדינו", ולא אמר בל' קצרה, "מהו שיהא מותר לדונו", וגם כל אריכות הלשון שבמדרש הנ"ל צריכה באור

איברא לענ"ד יתפרשו ד' המדרש הללו באר היטב, וכונה אחרת יש בהם. דהנה בירושלמי פ"ג דסנהדרין ר"ע יליף מלא יומתו אבות, ור"י מהא דושפטו העדה כו' נמצאת אומר בי"ד גואלי הדם כו'. **(אגב אעיר עמ"ש בעל מראה הפנים שם דיש נ"מ בין שתי ילפותות הללו, דלר"ע קרובי אב שמענו, קרובי אם לא שמענו, אם לאו באם אינו ענין, ולרמב"ם זה מקרי מדברי סופרים, משא"כ לר' ישמעאל דאמר נמצאת בי"ד גואלי הדם, אף פסול קרובי אם הוי דאוריתא ממש, עכ"ד ולענ"ד שגגה היא מלפני השליט. דהא לרמב"ם גדר גואל הדם הוא במי שראוי ליורשו (ערמב"ם, פ"א מה' רוצח.) וממילא דקרוב מן האם אינו נעשה גוה"ד וע' ספרי עמ"ה, פ' מסעי.) וא"כ לרמב"ם בין לר"ע ובין לר"י פסול קרובי האם אינו אלא מד"ס. ודלא כבעל מראה"פ ז"ל:)** ולכאורה לתרוייהו אכתי לדיני נפשות שמענו אבל לדיני ממונות לא שמענו. (וכבר אמרו במשנה דנדה מ"ט, יש שראוי לדון ד"מ וא"ר לדון ד"נ), אלא דבאמת לד"מ אף בלאו קרא סברא היא למיפסל דיין שהוא קרוב משום אקרובי דעתא, דהא לא גרע מאוהבו ושושבינו [סנהדרין, כ"ט.] אלא דא"כ היינו פוסלין אותו לזכות (כלומר בדיעבד אם זיכה את קרובו) אבל לא לחובה, ובאמת הא במשנה דנדה מבואר דפסול בין לזכות בין לחובה (דהא תנן כל הכשר לדון כשר להעיד, ובעדות הא אמרה תורה להדיא לא יומתו אבות על בנים ודרשינן בעדות בנים, והיינו לחובה דהא לא יומתו כתוב) ואמנם הא גופא שאלה היא, מנא לי' לתנא זאת למיפסל גם דיין קרוב אף לחובה, ודילמא גזה"כ היא בעדות דוקא. (ואף שגם בעדות אמרו הראשונים מילתא בטעמא [ע' ס'