המדרש והמעשה דברים כז

איגרי. שהם להדיא נגד מסקנת הש"ס במנחות שם

דריהטא דסוגיא שם הכי איתא. א"ר חסדא לא שנו (דתפש"י אינו מעכב לשל ראש) אלא שיש לו, אבל אין לו מעכבת, אמרו לו אמרת, א"ל לא, אלא מאן דלית לי' תרי מצוות חדא נמי לא ליעבד, ומעיקרא מאי קאסבר, גזרה שמא יפשע, פירש"י שמא יפשע ולא יקנה האחרת. והנה ברור הוא לכאורה דרב חסדא הדר בי' ממ"ד מעיקרא, היינו דקודם חזרה הוי ס"ל דבאין לו שתיהן מעכבת, ולבתר חזרה לא שני לי' כלל בין יש לו לבין אין לו, ובכל גוני אינן מעכבות זוא"ז, וכן הבינו כל המפ' והלא מד' הרמב"ם בפיה"מ הנ"ל מפורש יוצא להיפך, דבאין לו באמת מעכבות זוא"ז, וכבר צוח עליו הב"י בפירושו על הטור וכן בכ"מ, וכתב שדברים אלו איזה תלמיד טועה כתבן, ובפרט שבספרו היד סתם הרמב"ם וכ' סתם דאינן מעכבות זוא"ז ולא חילק כלל

ואמנם כל המעיין בד' הרמב"ם בפירושו יחזה כמה יש מן הקושי לתלות כל אריכות דבריו באיזה תלמיד טועה, ולולא ד' הב"י הי' נלענ"ד, דלהרמב"ם בפירושו יש לו שיטה אחרת בהבנת ד' רב חסדא, היינו דלא ניחא לי' לרמב"ם לפרש דבסוף דבריו חזר בו ר"ח ממה שאמר בתחילה, (דאיך יתכן לתלות בחזרה תוכד"ד) אלא שכל דברי ר"ח מתחילה ועד סוף אחד המה, ואין בהם חזרה כלל, וכדי לבא לבאור הדברים נקדים עוד דברים אחדים

דהנה איתא בברייתא [סוכה י"ד, ב'] אפלוגתא דר' יהודה ור"מ אי מסככין בנסרים, א"ר יהודה מעשה הי' בשעת הסכנה, שהבאנו נסרים שהיו בהם ארבעה וסיככנו ע"ג מרפסת וישבנו תחתיהן, אסרו לו משם ראי', אין שעת הסכנה ראי'. ע"כ. ויש להבין הא גם ר' יהודה הזכיר בדבריו "דשעת הסכנה" היתה, וע"כ דגם איהו סליק אדעתי' דשעת הסכנה שאני, ואעפי"כ נסתייע מזה, ויש להבין באיזו סברא איפלגו הנך תנאי, דלמר מביאין ראי' משעת הסכנה, ולמר אין מביאין

איברא דסגנון דומה לזה מצינו גם במקום אחר [והוא בתוספתא פ"ב דברכות] א"ר מאיר יושבין היינו לפני ר' עקיבא בביהמ"ד, וקראנו את שמע ולא השמענו לאזנינו, מפני קסדור אחד שעמד על פתח ביהמ"ד, אמרו לו אין שעת הסכנה ראי'". והנה כאן החליפו לכאו' ר"מ ור"י לשיטתייהו, דר' מאיר הוא דהביא ראי' משעת הסכנה, ואמרו לו (בל"ס היינו ר"י בר פלוגתי' בכ"מ) השיבוהו דאין משעת הסכנה ראי'

אפס התם בברכות לפענ"ד מילתא אחריתא היא. דלפי מסקנת הש"ס [בברכות ט"ו] יש בהא דהקורא א"ש ולא השמיע לאזנו שלש מחלקות בדבר, לר' יוסי אפילו בדיעבד נמי לא יצא, לר' מאיר אפילו לכתחילה נמי לא מיחייב להשמיע לאזנו, ולר' יהודה לכתחילה ישמיע לאזנו, ובדיעבד יצא אף בלא השמיע

והנה ודאי דלכו"ע אין שום איסור בדבר לקרות בלא השמעת אזן, ומצוה נמי איכא, דהא לא גרע מקורא בתורה, אלא שנחלקו אי יוצא י"ח קר"ש, ולר' מאיר דלא ס"ל כלל לחלק בהא בין לכתחילה לדיעבד, הלא שפיר נסתייע ממעשה שהי', דא"צ להשמיע לאזניו. (וכדס"ל לדידי' דדריש מעל לבבך, אחר כונת הלב הן הן הדברים) דאיס"ד כר' יוסי, למידרש שמע השמע לאזנך, היינו דלא יי"ח, איך נימא שבטלו רבנן מ"ע דקר"ש. ואי תימא הא שעת הסכנה היתה, ולשיטת התוס' פ"ב דשבת דבמ"ע אפילו בשעת גזרה להעביר ע"ד יעבור ואל יהרג, וא"כ אפשר דבאמת לא יי"ח אלא שקראו כקורא בתורה, לזה דייק ר' מאיר ואמר יושבין היינו לפני ר' עקיבא ור' עקיבא איהו מארי' דעובדא, שאפילו בשביל מ"ע דת"ת מסר א"ע להריגה, ואמר כל ימי הייתי מצטער וכו', וע"כ דכך היתה שיטתו (היינו או דס"ל דמחויב למסור א"ע ודלא כתוס', או דס"ל דעכ"פ קדוש יאמר לו, אפילו כשאינו מחויב), ומדקרא ר' עקיבא בלא השמעת אזן, ולא מסר נפשו בשביל