המדרש והמעשה דברים כו

פרשת ראה (בענין הסייגים לתורה) את כל הדבר וגו' לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו

בסנהדרין [כ"ט א',] אמר חזקי' מניין דכל המוסיף גורע שנאמר וגו' לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו וגו'. פירש"י והקב"ה לא הזהירו על הנגיעה, ומתוך תוספת גרעו, עכ"ד. מזה משמע דעכ"פ מוסיף קיל מגורע, מדלא תלי טעמא דמוסיף אלא משום דמביא לידי גרעון, ואין תולין את הקל אלא בחמור הימנו

אבל באמת הא אנן איפכא מצינו, דהיכי דיש לפנינו איסור בל תגרע ואיסור בל תוסיף, אז מוטב לגרוע מלהוסיף וכר' יהושע דהלכתא כותי' [במ' דזבחים, פ"ח.] גבי נתערבו דמים דמתן ד' בדמים דמתן א', וכדאמר ר"י התם כשנתת וכו' וכשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה. הרי דקיל גורע ממוסיף, וזה דלא כמשמעות ד' חזקי' בסנהדרין

איברא דזה לק"מ, דהא מה שהוסיף אדה"ר בדבריו, משום סייג הוסיף, כדי שלא תבא חוה לידי אכילה, וכך הוא המדה, וכל סייגי חכמים הוא כן, אלא שהרמב"ם [פ"ב מה' ממרים] תנאי התנה, דבכ"מ שבי"ד עושים סייג לתורה חייבים לאמר, שדבר זה שאסרו, מותר הוא מן התורה, ולא אסרוהו אלא משום סייג והלא אדה"ר לא עשה כן, ואלו עשה כן, אז באמת לא באה חוה לידי מכשול, כמבואר

והנה לדעת הרמב"ם, אם גזרו חכמים ולא הודיעו שהוא משום סייג יש בזה לאו דבל תוסיף ממש, ולכאורה מדברי חזקי' סנה"ד כ"ט שם מ' שלא כדבריו, דאי ס"ד שהי' בדברי אדה"ר לחוה משום בל תוסיף ממש, א"כ הדר תקשי מה שהקשינו, איך אמר חזקי' עליו שכל המוסיף גורע, הא הוי חמיר מגורע, דהא לאו דבל תוסיף חמיר מלאו דבל תגרע, וכמו שבארנו ממשנה פ"ח דזבחים ועכצ"ל דלא כרמב"ם אלא כראב"ד שם (וכמו שבאר המ"ל את דבריו), דכל דבר שיש בו משום סייג, אפילו אם אמרו בי"ד שהוא מה"ח, אין שם לאו דבל תוסיף, אמטו להכי שפיר אמר חזקי' דנהי שלא עבר אדה"ר אבל תוסיף ממש, מ"מ עי"ז שהוסיף ולא הודיע שהוא משום סייג נתן מכשול שהביא לידי גרעון. ולהגאון בעל מנ"ח ראיתי כאן שהם להיפך ממה שכתבנו, והוא ז"ל נסתייע מכאן לשיטת הרמב"ם, ובמחכ"ת לא דק בזה

והנה אז ידועה שיטת הרשב"א ז"ל בחדושיו דכל מניעת עשה יש בה נמי לאו דבל תגרע, והשג"א בשו"ת שלו פליג (דלדידי' ליכא בל תגרע אלא בהתחיל במצוה ואינו גומרה כראוי, כגון מתן ד' שנתנו במ"א, וכדומה). ולרשב"א עכצ"ל דזה שאמרו דיש כח ביד חכמים לעקור דמה"ת בשוא"ת, היינו אפילו בלאו דשוא"ת, דהא לרשב"א כל מניעת עשה הוי ממילא גם לאו בהדי', היינו לאו דבל תגרע. והבן. (וע' מה שכתבתי בזה בחלק הדרושים, לעיל פ' ואתחנן)

ובענין הסייגים כאן מקום אתי לבאר פרטים אחדים הנוגעים להלכה ולמעשה

ואקדים מאמר תמוה להרמב"ם ז"ל בפיה"מ שלו פ"ד דמנחות מ"א, וז"ל, ומ"ש תפש"י אינה מעכבת לשל ראש, על מנת שיהיו אצלו שתיהן, אבל אם אין אצלו, אז אין מותר לו להניחה עד שיעשה האחרת, עכ"ל. וסוף דבריו יש בו לכא' יתור לשון, דלל"מ "עד שיעשה האחרת", לימא פשוט, אם אין אצלו שתיהן לא יניח, וממילא נדע שעליו להשתדל לעשות גם האחרת, כדי שלא יבטל ממצות תפלין. ואמנם גם הדברים בעיקרם מרפסין