המדרש והמעשה דברים כה

לא תסגי להשומע ממנו, הא לדידי' אינה אלא כהפסק בשמיעה לחוד. עכ"ד

ואמרתי לו דמהא דר"ה אין שום ראי'.. דע"כ לא אמר רש"י אלא לענין קדיש וקדושה ודומיהן, דעיקר מצותן בעניי' ממש, אלא שחדשה תורה דשומע נמי כעונה, בהא שפיר י"ל דהוי כעונה, ולא עונה ממש, ועכ"פ לענין הפסק לא חשיב כעונה, משא"כ בתקיעות דעיקר מצותן בשמיעה, ודאי דלית מאן דפליג, שאם שמע קול אחר בינתים הוי הפסק גמור וז"פ

פרות הנושרין ממאמרנו זה. על ק' הג' פנ"י דתהוי ברהמ"ז לפני' מה"ת מצד הסברא הבאתי ישוב בשם מר אבא הגאון ז"ל,. העלתי שלא כדברי הגאון מנ"ח בענין שביעה שלא בכדי א"פ. העירותי נגד ד' בעל מחצ"ה בענין מי שברך ברהמ"ז באונס ע"י הרהור אי צריך לחזור ולברך. ישבתי ק' הטו"ז על דברי הב"י לחלק לענין ברה"ת בין כותב למהרהר. הקשתי לרבינא דס"ל הרהור כד"ד, א"כ ל"ל שומע כעונה, תי"ל דכל שומע הו"ל נמי מהרהר. העלתי דאף לרבינא יש נ"מ הרבה לדינא בין מהרהר לשומע. הבאתי שיטת ר"ח ורש"י דלענין הפסק שומע לאו כעונה, ור"ת פליג. ובשו"ע השמיט דעת ר"ת לגמרי, העלתי ישוב להשמטה זו, והוכחתי מסוגיא דהרהור כשיטת רש"י. שוב הוכחתי דאין משם ראי' העלתי תירוץ מספיק על ק' זקני הג' זצ"ל ע"מ שהשמיט בשו"ע לברייתא מפורשת דסח בין תל"ת חוזר עלי' מעוה"מ. הבאתי חקירת בעל הלק"ט לענין סח לאחר שהעלה תפש"ר עד לאויר הראש, אי אמרינן בזה קלוטה כמו"ש, והבאתי לד' הגאון מוהרש"ק ע"ז, והעלתי שלא כדברי שניהם. העלתי דאפילו לר"ח ורש"י דלענין הפסק ל"א שומע כעונה, מ"מ במצוה שעיקר מצותה בשמיעה, כו"ע מודים דאם הפסיק בשמיעה הו"ל הפסק: