המדרש והמעשה דברים כג

דהוי כדבור ממש אפילו לענין הפסק, וה"ה לדידן בשומע, ומתכוין לשמוע, אה"נ דהוי כעונה ממש אף לענין הפסק

והנה בשג"א סי' ו' הביא בשם שבולי לקט דבמתפלל ושומע קדיש וקדושה מטעם אחר לא יצא, משום דאינו ראוי להיות עונה, ודמי להא דכל שאינו ראוי לבילה דבילה מעכבת בו. והשג"א הרבה להקשות עלי' ממק"א, ולפי דברינו כאן הלא ממקומו מוכרע שלא כד' השבולי לקט, דהא ברור הוא דהרהור לרבינא הוא כשומע אליבא דידן, ואיך אמרה משנתנו דבעל קרי בברהמ"ז מהרהר לאחרי', ולרבינא יוצא בהרהור, נהי דבכ"מ הרהור כד"ד, מ"מ כ"ז בראוי לדבר, אך ב"ק דאסור בד"ת, הא הוי כאינו ראוי לבילה. וע"כ דכל כהא"ג ראוי מקרי, ומדרבינא בהרהור נשמע לדידן בשומע ודלא כש"ל. ויש לדחות דהתם לענין ברהמ"ז החיוב הוי מה"ת, ואיסור דב"ק בד"ת אינו אלא מד"ס, ובכהא"ג ל"ש למימר אינו ראוי, דהא מה"ת עכ"פ ראוי הוי, וכבר האריכו בזה בענין אינו ראוי מדרבנן אי הוי אינו ראוי ג"כ לד"ת, משא"כ בקדיש וקדושה דחיובא דידהו וכן איסור ההפסק תרוייהו מד"ס, א"כ שפיר אינו ראוי מקרי [ומ"ש בשג"א לחלק בין אינו ראוי מחמת עצמו או מחמת איסור דרביע עלי' ידוע, ואכמ"ל]

ועוד לנו מלין בענין זה, ונקדים ק' אחת שהקשה כ' זקני הגאון כמוה"ר דוב זאב זצ"ל (בספרו באר חיים על סדור התפילה) על ד' המחבר [בשו"ע או"ח, סי' נ"ד.] שכתב שם, המספר בין ישתבח ליוצר עבירה היא בידו, וחוזר עליה מעורכי המלחמה, ומילתא דא, לענין הפסק דישתבח, ליתא כלל בש"ס דילן, אלא שבהגה"מ הביאו בשם הירושלמי, ותחת זה לענין סח בין תפש"ר לתפש"י, שהיא ברייתא מפורשת בש"ס דילן דחוזר עלי' מעוה"מ, אותה השמיט המחבר לגמרי, וכתב רק בקצרה, דאסור להפסיק בין תפש"י לתפש"ר

איברא שגם הרמב"ם ז"ל השמיט לברייתא זו, אך לרמב"ם לק"מ, דאיהו לשיטתי' דפ' בה' מלכים כר"ע, ודלא כריה"ג דירא מעבירות שבידו [וע' פרמ"ג שם שנסתבך בד' הרמב"ם], אך לשו"ע שפ' כריה"ג לענין הפסק דבין ישתבח ליוצר, ודאי קשיא למה שביק לברייתא דש"ס דילן גבי סח בין תפילה לתפילה והביא ד' הירושלמי גבי הא דישתבח. עכ"ד זקני הגאון, עיי"ש שתירץ ק' זו עפ"י דרבו, ולענ"ד נ' לתרץ גם באופן אחר

דהנה באמת קשה לצייר במציאות שיהא אדם חוזר מעורכי המלחמה בשביל עבירה דסח בי"ת לתפילה. דהא שיטת רש"י דאין איסור אלא בסח ולא בירך, והתוס' כתבו שם אליבא דרש"י דאם ברך גם על של ראש אז מצוה נמי איכא להפסיק בינתים יעויי"ש. ובירושלמי סוטה איתא תני וכלן בעדים, ומסיק התם דלריה"ג אף כשחוזר מעבירות שבידו עדים בעי, שעבר עבירה, וא"כ תקשי לפי"מ שהעלה בשו"ת שג"א בדעת הרמב"ם דבכל הברכות (לבר מקר"ש) הרהור כדבור דמי, איך יצוייר כלל לשיטת רש"י ז"ל שיחזור איש מעורכי המלחמה בשביל עבירה דסח בי"ת לתפלה, הא א"א להביא עדים על ככה דנהי שיעידו דסח, אבל מי יימר דילמא ברך נמי על של ראש ע"י הרהור, ועדים לא יכלי למידע זאת, ולרש"י מדבירך הא לא לבד דאיסורא ליכא, אלא מצוה נמי איכא, וכמו"ש התוס' אליבי'

ואמנם התם בסוטה י"ל דתנא דברייתא ס"ל דהרהור לאו כד"ד וע' ברכות כ"ב דמשמע דר"מ ור"י פליגי בזה) וניחא ממ"ש בברייתא דסח בי"ת לתפלה חוזר מעוה"מ, מדלדידי' הרהור ל"מ ולא מידי, משא"כ לדידן, ולפי"מ שהעלה השג"א בדעת הרמב"ם, ובפרט לפימ"ש הב"י בסי' ס"ב דאפילו בקר"ש נמי יוצא בדיעבד בהרהור, הלא שפיר השמיט הב"י לשיטתי' לדינא דהך ברייתא גבי סח ביתל"ת, דמדהרהור כד"ד, לעולם אי אפשר שיתברר בעדים שלא הרהר ברכת של ראש בלבו, ושיחזור בשביל כך מעוה"מ. (וגם בזה אזיל הב"י לשיטתי' דפסק כרש"י [מנחות, ל"ו.]. שאם ברך. אז ליכא איסורא אם סח בינתים):