המדרש והמעשה דברים כב

ועוד הפרש יש בין מהרהר לשומע לענין ברכת התורה, דמידי הוא טעמא דפטרינן במהרהר, משום דלא מצינו ברכה על דברים שבלב, אך בשומע כעונה ודאי דטעון ברה"ת מדעכ"פ דברים שבלב לא הוי. תו איכא נ"מ לענ"ד גם לענין ברכה שאינה צריכה, דבהרהור לחוד ודאי ליכא משום לא תשא, וכדאמרן לעיל, דלבטא בשפתים כתיב, משא"כ במתכוין לשמוע ברכה שא"צ מסתברא דאית בי' משום לא תשא. וע' היטב בד' הצל"ח, ברכות כ"א

הנה מנינו כאן שלש חלוקות בין מהרהר לשומע, אפילו למ"ד הרהור כד"ד, וממילא דתו ל"ק ל"ל קרא לשומע כעונה תי"ל דכל שומע הו"ל נמי מהרהר, מדעכ"פ בהרבה דברים שומע עדיף ממהרהר

אפס דבחדא מילתא שומע ומהרהר שוין הן, היינו דלענין הפסק תרוייהו לאו כדבור ממש נינהו, וכמו"ש למעלה מהא דסי' ק"ד וסי' ק"י. ואמנם גם דבר זה אינו פשוט כל כך, דאף שבשו"ע סתם הדבר בלי חולק, וכן הרמ"א לא הגיה כלום, וכן היא באמת דעת ר"ח ורש"י, אבל כבר הביאו בתוס' ברכות כ"א דעת ר"ת ור"י דפליגי, ולדידהו אדרבה, מדהוי שומע כעונה, ע"כ אינו רשאי לשתוק, כשעומד באמצע תפלה, דהו"ל הפסק, וכן כ' הר' יונה והרא"ש דבמחלוקת שנוי', ובב"י סי' ק"ד מסיק דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד

ולכאורה יפלא מ"ט השמיטה לגמרי בשו"ע, ולא הביאה אפילו בשם י"א, וכסבור הייתי לתרץ ולהביא ראי' מוכחת ולשיטת ר"ח ורש"י, דלענין הפסק אין שומע כעונה, דהנה לפום רהיטא סברא היא דאי נימא דשומע הוי כעונה אף לענין הפסק, אז בדין הוא שגם לענין הרהור נימא הכי (למ"ד הרהור כד"ד) דמאי שנא הא מהא, והא זה ע"כ אי אפשר, דא"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו (למ"ד הרהור כד"ד) בכל ההפסקות, כהא דקיי"ל סח בין תפלה לתפלה דחוזר ומברך על של ראש (לרש"י אחת ולרא"ש מברך שתים,, וכן לענין סיחה בין ברכה לטעימה וכדומה, והא לסיחה זו אין לה שעור, ואי תימא דהרהור כד"ד אף לענין הפסק (כמו בשומע כעונה) א"כ לא משכחת לה כלל בלא הפסק דאיך אפשר שלא יהרהר בינתים איזה הרהור כ"ש בשום דבר, במה שרואה עינו או שומעת אזנו באותו הרגע, וא"כ נפל כל ענין הפסק בבירא. אלא עכצ"ל דאע"ג דאמרינן הכד"ד, מ"מ אין זה כדבור ממש, ואפילו לענין הפסק, וא"כ מהרהור אליבא דרבינא נשמע גם לשומע כעונה אליבא דידן, דעכ"פ אין זה כעונה ממש

אלא דכל זה אין לנו אלא למ"ד בעלמא הרהור כד"ד, דלדידי' משפט אחד למהרהר ולשומע, ומדבמהרהר ע"כ אתה צ"ל דעכ"פ לענין הפסק ודאי דלא הוי כדבור, ומהא דאמרן, א"כ בשומע נמי נימא הכי, אבל לרב חסדא דבעלמא הרהור לאו כד"ד, א"כ שוב אין שום ראי' מהרהור, ואפשר דשומע איה"נ דהוי כעונה ממש, אף לענין הפסק, והנה הר' יונה הוא מן הסוברים דהרהור לאו כד"ד, וע"כ בשומע שפיר הביא ב' השיטות שיטת רי"ף ורש"י דשומע ל"ה כהפסק, ושיטת ר"ת ור"י דהוי הפסק וכתב דעביד כמר עביד וכו'. אבל מד' הב"י למד בפרמ"ג ובשג"א דס"ל הרהור כדבור (עכ"פ בדיעבד, ולענין שאר ברכות חוץ מקר"ש) וא"כ ניחא שהשמיט לגמרי בשו"ע לדעת ר"ת ור"י דשומע הוי כהפסק, דהא מהא דהרהור מוכח להיפך, וכדאמרן, דאיס"ד דשומע חשיב הפסק א"כ למ"ד הכד"ד יהי' גם הרהור הפסק וזה אי אפשר

כך הייתי סבור לאמר, אבל שבתי וראיתי דאפילו לרבינא אין שום ראי' נגד דעת ר"ת ור"י, דנהי דזה ודאי אמת, דא"א לו לאדם שלא יהרהר שום דבר בין תפילה לתפילה, או בשעה שמתפלל, (וחז"ל אמרו מחזיקנא טיבותא לרישא דכרע במודים). אבל כגון דא לא הוי אלא כמתעסק בהרהור, ולא עדיף ממתעסק בתקיעות דלאו כלום הוא [כמבואר כר"ה, ל"ב], ועד כאן לא קאמר רבינא אלא במתכוין להרהר, ובכהא"ג שפיר י"ל דאה"נ