המדרש והמעשה דברים כא

ובסגנון זה יש לישב מה שהקשה הט"ז אהא שכ' המחבר באו"ח סי' מ"ז ס"ג לענין ברכת התורה דהכותב ד"ת צריך לברך, ולהלן ס"ד כ' דמהרהר א"צ לברך, וכ' עליו הט"ז, וז"ל, ולא ידעתי מאין למדו זה וכו' והלא פ' בסעיף שלאח"ז דאין מברכין בהרהור, מטעם דלאו כד"ד וכמו"ש הב"י, ובכתיבה הא ליכא אלא הרהור עכ"ל

והנה אעתיק לך ד' הב"י, שאליהם נתכוין הט"ז, וז"ל: כ' האגור מי שמהרהר בלבו תורה קודם שיברך שפיר דמי, דהרהור לאו כד"ד לענין ברכה, כמו לענין ק"ש ותפלה, וכ"פ התוס' כר"ח, וכו' וכן לענין ב"ק מותר להרהר בק"ש. עכ"ל הב"י. ולכאורה דבריו נפלאו, חדא מ"ש דהרהור לאו כד"ד "לענין ברכה", והא לרב חסדא אף לשאר מילי לאו כד"ד, ועוד דנהפוך הוא, דהא ברכות קילי בזה יותר משאר מילי, וכמו"ש השאג"א בדעת הרמב"ם, דלענין ברכות הרהור כד"ד, אע"ג דלגבי ק"ש לאו כד"ד. וכ"נ גם ד' הפרמ"ג אף אליבא דב"י, מדפסק דעכ"פ באונס יוצא ברכות בהרהור ועוד מה זו שנסתייע הב"י מהא דב"ק מותר להרהר בק"ש, והלא זו היא ק' הש"ס אליבא דמ"ד כד"ד, ומשני כדאשכחן בסיני, ופי' התוס' שם דזה אף לרבינא ניחא, דנהי לענין לצאת י"ח יוצא, מ"מ לענין איסור ב"ק לאו כד"ד

ואלמלא ד' הטו"ז הי' נ"ל קצת כונה אחרת בד' הב"י, דהא באמת לענין למוד התורה יש מקום לאמר דלכו"ע הרהור כד"ד, מדכתיב והגית בו, אלא דאעפי"כ א"צ לברך על הרהור, לפי שאין מברכין על דברים שבלב, וכמו"ש האחרונים מהא דא"מ על בטול חמץ, והיינו מ"ש הב"י דהרהור לכד"ד "לענין ברכה", כונתו להזקיק ברכה למי שלמד בהרהור ולפי"ז לא בא הב"י כאן אלא לאמר דלאו כללא הוא בכל מילי, דיש דברים דבהו גם ר' חסדא מודה דהרהור כד"ד, (כגון לצאת י"ח ת"ת, מדכתיב והגית) ולהיפך לענין ברכה על לימוד התורה אף רבינא מודה דהרהור לאו כד"ד מדאין מברכים על דברים שבלב), וכדי להוכיח זאת גם ממק"א דלאו כללא הוא, מסיק הב"י תיכף "וכן לענין ב"ק מותר להרהר בק"ש", כלומר גם שם אתה מוצא דלאו כללא הוא, שהרי גם רבינא מודה בזה שעכ"פ לענין איסור ב"ק בד"ת הרהור לאו כד"ד (וכדאמר "כדאשכחן בסיני"). ולפי"ז צ"ל דמ"ש הב"י באמצע דבריו מהא דפסקו התוס' כרב חסדא, רק לטפויי מילתא קאמר, דבאמת ניחא פסק האגור אף לרבינא, מדאף לדידי' לאו לכל מילי הרהור כד"ד

ומעתה מיושבת ק' הטו"ז ואין ראי' מד' הב"י, דלענין מצות ת"ת כו"ע מודים דהרהור כדבור, מדכתיב והגית, ואעפי"כ לענין ברכת התורה הכל מודים דאינו זקוק לברך מדאין מברכין על דברים שבלב, וכמו"ש האחרונים, ולפי"ז בכותב ד"ת לכו"ע מברך דהא הכתיבה הו"ל מעשה

איך שיהי', הנה ברור הוא דאף למאן דס"ל הרהור כד"ד, מ"מ לאו כדבור ממש לכל מילי, וגדולה מזו אתה מוצא בהא "דשומע כעונה", דאע"ג דבזה לית בה פלוגתא כלל, וגם יליף לה מקרא דויקרא מלך יהודה [סוכה ל"ח, ב']. מ"מ אינו כעונה ממש, וכהא דקיי"ל [באו"ח סי' ק"ד ס"ז וסי' ק"י ס"ג] גבי עומד בתפילה, דאינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה, אלא שומע ושותק ויכוין למ"ש הש"צ, מדשומע כעונה, הרי דאע"ג דהו"ל כעונה לענין מצות קדיש וקדושה, מ"מ לא הו"ל כעונה ממש לענין הפסק

ומריש הוי קשיא לי לרבינא דהרהור כד"ד ל"ל קרא לשומע כעונה, תי"ל דכל שומע הא ממילא מהרהר, אך באמת לק"מ, דאף לרבינא עכ"פ חילוק גדול יש לדינא בין הרהור לשמיעה, חדא לענין ב"ק דבהרהור מותר אף לרבינא, אך להתכוין בשמיעה להיות כעונה בבעל קרי בודאי אסור, דהא מידי הוא טעמא דמתירין בהרהור, משום כדאשכחן בסיני, והא בסיני באמת לא דבור ממש הי' שם, רק שמיעה בלחוד, כדאיתא בתוס' ברכות כ"א שם, ואעפי"כ לא הוכשר ב"ק: