המדרש והמעשה דברים כ

פרשת עקב (מהרהר, או שומע כעונה, אי הוי הפסק לענין ברכות

) הרמב"ם בפ"א מה' ברכות כתב, מ"ע אחת לברך את השם אחר אכילה כו'. מזה למדו האחרונים דלרמב"ם אין שום ברכה מה"ת זולת ברכת המזון לאחריה, ואהא דפשוט אצלינו דברכת המזון לפני' לכו"ע לאו דאורייתא (וכמו"ש התוס' ממשנה דבעל קרי) ע"ז מקשה הפנ"י, מנא לן לחז"ל הא, הא בש"ס ברכות ל"ה מסיק אלא סברא היא, אסור לו לאדם ליהנות מעוה"ז בלא ברכה, ואטו משום דסברא היא אינה מה"ת, והלא מצינו בעלמא למה לי קרא סברא היא, הרי דלא גרע סברא מקרא ומצאתי בכתבי חדושיו של כ' אאמו"ר זצ"ל על הרי"ף שתירץ, דעכצ"ל דהך סברא לאו דאורייתא היא, דהא בירושלמי ריש פ"ו דברכות אמר ואתנה לך וגו' את התורה והמצוה, מה תורה בעי ברכה, מצוה נמי בעי ברכה, ואי ס"ד דברכת המזון לפניה סברא דאורייתא היא, א"כ קרא לברכת המצות למה לי, תי"ל מק"ו, אם על חיי שעה מברכין, על חיי עולם לכש"כ, כדאיתא בדומה לזה בש"ס דילן [ברכות, מ"ח] לענין ברה"ת לאחריה. אלא עכצ"ל דבאמת ברכה דלפניה על חיי שעה אינה מה"ת. עכ"ד אבא זצ"ל בחדושיו

ולענין ברכה דלאחרי', דהוי ודאי דאורייתא, ראיתי שכתב במנ"ח [מ' ת"ל] דעכ"פ מה"ת הנאת גרונו וגם הנאת מעיו בעינן, וממילא באכל בהפסקה ביותר מכדא"פ נהי דשבע, מ"מ מדאורייתא לאו אכילה מקרי לענין הנאת גרונו עכ"ד. וקצת תימא שלא הזכיר ד' הפרמ"ג בסי' ר"י, דפשוט לי' לאידך גיסא, דאם אכל עד ששבע, ואפילו שלא בכדי אכ"פ חייב מה"ת

עוד נסתפק שם המנ"ח באם אכל כזית א' בתוך אכ"פ, והשאר ביותר מכדאכ"פ, אי חייב מה"ת. ולענ"ד זה בודאי אין צריך בשש, דאטו שיעור יש לכדי שביעה, והלא הכל לפי"מ שהוא אדם, ופשוט דאפילו אם אכל רק כזית אחד, ואותו הכזית השביעו חייב מה"ת, וא"כ איך ס"ד שלא יצטרף מה שאכל ביותר מכאכ"פ הא לא גרע מאילו לא הוסיף לאכול כלל, אלא שהשביעו הכזית הראשון, והלא לא מצינו שהשביעה צריכה להיות דוקא בכדאכ"פ. וז"פ

והנה כידוע בכל הברכות כלן ספק בירך אינו חוזר ומברך, לבר מברהמ"ז, משום דהוי ספק תורה. ובפרמ"ג (פתיחה לה"ב) הקשה למה חוזר ומברך אפילו בבהמ"ז, יהרהר בלבו ודיו, לרמב"ם דס"ל בה"ב שם, דאף בלא אונס יצא בדיעבד, א"כ טוב לברך בהרהור וליכא לא תשא. עכת"ד: **(יש להעיר עמ"ש במחצ"ה סי' קפ"ה, לענין מי שברך ברהמ"ז באונס ע"י הרהור וז"ל, וכ' הפר"ח לעיל סי' ס"ב דאם עבר האונס, ויש עדיין שהות צ"ל ולקרות קר"ש ויוציאו בשפתיו, וא"כ ה"ה הכא. עכ"ל. ולענ"ד אין זה דבר פשוט, דהא הפרמ"ג נסתפק לעיל סי' ס"ב אם מעצם הדין יוצא בהרהור, וא"כ מה זה דמיון ברהמ"ז לק"ש, דתינח בק"ש אין הפסד לחזור ולקרות, דהוי כקורא בתורה, משא"כ בברהמ"ז אם יצא משום לא תשא: בהרהור, הא כשיחזור ויקרא הוי בי'

)** והנה מה דפשיט לי' לבעל פרמ"ג דבהרהור ליכא לא תשא, אע"ג דהשתא אליבא דמ"ד הרהור כד"ד קיימינן, הוא פשוט, משום דהכא לא כתיבא דבור, אלא לא תשא, ומשמע דעל שפתיו לא ישא. וכן מצאתי גם בצל"ח ברכות כ"א, דהא בשבועה לבטא בשפתים כתיב: