המדרש והמעשה דברים טז

ודעימי' דבזה"ז לבתר שנהגו שלא ליבם ה"ז דומה כאילו לא אפשר ביבום, ואעפי"כ הא לא חלקו בזה כלל, והיינו איטר לענין חליצה, היינו שולט בשתי ידיו לענין תפלין, דהא סו"ס אין לו יד כהה

ומחורתא דמילתא דא באמת בהא תליא, אי מכהה ילפינן, ואי מקרא דוקשרתם, היינו לרמב"ן ודעמי', דפוסלים חליצת איטר משום דאין לו ימין, עכצ"ל דאינהו שמאל דתפלין מקרא דוקשרתם נפקי, ומשו"ה שפיר עבדינן בשולט בשתי ידיו דמניח בשמאל, דהא עכ"פ אית לי' ימין לקשירה מדשולט גם בימינו, ולר' נתן סגי בהכי, ומה איכפת לן בזה שגם שמאל דהנחה הוי כימין אצלו, משא"כ אי הוו ילפי מקרא דכהה, בהכרח הי' לפטור שולט בשתי ידיו מתפלין, משום דלית לי' כהה

והנה רבנו הטור באו"ח סי' כ"ז סתם כדעת רבנו יחיאל, דמי שכותב בימין אף שעושה כל מלאכתו בשמאל מניח תפלין בשמאלו (ודלא כדעת בעה"ת) וע"כ דס"ל דדרשה דוקשרתם וכתבתם עיקר, ומדכותב בימינו, ע"כ מניח בשמאלו, דאי למאן דיליף מקרא דכהה בדין הוא שיניח על ימינו דהוי כהה אצלו, מדעושה כל מלאכתו בשמאל (וכדעת בעה"ת), ואפשר שגם דעת ר' יונה כן היא, ומעתה ניחא מה שהביא הטור לדעת ר' יונה להא דר' יוחנן, דנועל ברגל שמאל תחילה, אע"ג שהוא נגד ד' רב אשי דאיהו בתרא, לפי דרב אשי אזיל לשיטתי' דיליף שמאל דתפלין מקרא דכהה, וכבר הוכחנו דלדידי' עכצ"ל דאפילו בתפלין גופייהו לאו משום חשיבותא דשמאל אתאינן עלה, אלא משום חשיבותא דקשירה שתהי' בימין, אבל לשיטת הטור (ולפי שהוכחנו מהא דפ' כרבנו יחיאל בהא דכותב בימין ועושה מלאכתו בשמאל) דיליף מקרא דוקשרתם לולא כרב אשי) ולדידי' מוקמינן אסברא חצונה, דלעולם הנחה עדיפא מקשירה, ומדאעפי"כ אמרה תורה שיניח בשמאל, ש"מ דעכ"פ לענין תפלין אחשבה רחמנא לשמאל יותר מדימין, א"כ שפיר קמה דעתי' דר' יוחנן למילף הנעלת רשות דרגל מהנעלת מצוה דיד "וכתפלין כך מנעלים"

וראיתי להגאון בעל נוב"י ז"ל (חאה"ע, מ"ת, סי' קנ"ו] שהקשה לשאול על הרמב"ם מה שהשמיט הדין המפורש במשנה דיבמות ק"ד דחלצה בשמאל פסולה ולרבנן דר' אליעזר), ורק לענין לכתחילה הזכיר הרמב"ם בסדר חליצה כיצד חולצין וכו' ולובשו בימין וכו', ולהלן באותו הפרק כ' הרמב"ם אם היתה רגלו חתוכה וחלצה בשמאל פסולה. ומאי איריא היתה רגלו חתוכה, למה לא אמר בפשיטות דחליצת שמאל פסולה עיי"ש בנוב"י שהאריך ויצא לחדש, דבאמת אי משום חליצת שמאל בלחוד ס"ל לרמב"ם דאינו מעכב בדיעבד, וכדר' יוחנן ביבמות שם, דס"ל מוחלפת השיטה והיינו דר' אליעזר פוסל וחכמים מכשירין) אע"ג דרבא פליג, ובהיתה רגלו חתוכה, מילתא אחריתא היא, מדכתיב בי' ועמד ואמר, ועיקר עמידה בימין [וכמו"ש רש"י בבכורות מ"ה, בטעמא דפסול איטר רגל לגבי עבודה משום דלעמוד לשרת כתיב], אבל מי שאין רגלו חתוכה ויוכל לעמוד על ימינו, אה"נ דחליצת שמאל כשרה בדיעבד. עכת"ד הנוב"י שם

והנה עיקר דיוקו של הנוב"י הוא ממ"ש הרמב"ם היתה רגלו חתוכה, ולפי מה שבארתי למעלה אין מזה ראי שכבר אמרנו דהרמב"ם רבותא אחריתא קמ"ל בהא, דלא נימא כיון דכל פסולו דשמאל בחליצה (למאן דפוסל) ממצורע ילפינן. ובמצורע גופי' לא בעינן קרא כדכתיב רק כשנקטע הבהן עכשיו ולא כשהי' קטוע מכבר (וכד' התוס' ור"ש במס' נגעים מהא דנקטעה יד העדים) ע"כ קמ"ל הרמב"ם דבאמת אינו כן, חדא דבמצורע גופי' לא ס"ל לרמב"ם לחלק בין נקטע עכשיו לנקטע מעיקרא דלא דמי לנקטעה יד העדים (וכמו שהסברנו זאת בדעת הרמב"ם בדברינו לעיל) ועוד אפי' לס' התוס' ור"ש דמחלקי אף גבי מצורע, מ"מ לענין חליצה ודאי אין לחלק בזה (הכל כמבואר בדברינו למעלה, ודלא כד' התוס' בפ"ב דנגעים) והיינו מה שדייק הרמב"ם דאפילו אם היתה רגלו חתוכה