המדרש והמעשה דברים יג

בהם הגדמות, ועכשיו בשעת גמ"ד היא מעכבת באמת

והנה לכאורה יש לדון ס' זו ממש גם לענין בהן יד דמצורע, דהא כשאמרה תורה זאת תורת הצרעת לא חלקה כלל בין יש לו בהן בין אין לו, ומסתמא אף מי של) לו בהן נזקק לטומאה, ותו לא מסתבר שיעכב לו חסרון הבהן כשהוא בא להטהר, מדלא נולד בו שום שנוי בינתים, ואותו הגוף שנזקק לטומאה הוא בא עכשיו להזקק לטהרה, וי"ל דזוהי באמת סברת התוס' והר"ש במס' נגעים, להכשיר כשלא הי' לו בהן מעיקרא, כי היכי דלא חיישינן בעדים דרוצח כשלא היתה להם יד מעיקרא

אלא דבאמת י"ל דאין הנדון דומה לראי' כל כך. בשלמא בעדות, הראיי' וההגדה והשתתפות יד העדים בשעת העונש כלם שייכים בהדדי, וענין אחד הם, דראיי' והגדה צורך גמ"ד הויין. ובהא שפיר י"ל דאותו הגוף שהוכשר לראיי' והגדה בבי"ד, א"א שיופסל בשעת גמ"ד להריגת הנדון. ברם טומאה וטהרה שני ענינים הם, ואפשר לטומאה מבלי טהרה כלל, ולפי שלענין טהרה כבר הצריכה תורה להדיא שיהי' לו בהן יד ורגל, וזה בשעת טהרה אין לו בהן מהי"ת שנכשירהו, ומה יושיענו זה מה שגם בשעת טומאה כבר לא הי' לו בהן, אטו טומאה צורך טהרה היא, לענין טומאה בהן לא מעלה ולא מוריד, ואנן רק אשעת טהרה דיינינן וכשאין לו בהן אינו בר טהרה

זוהי לענ"ד סברת הרמב"ם ז"ל (ובזה הוא חולק על ס' התוס' והר"ש) ומהאי טעמא נהי שחילק הרמב"ם ביד העדים בין נקטעה עכשיו להיתה קטועה מכבר, וכסתימת הש"ס דסנהדרין, מ"מ לענין בהן דמצורע סתם הרמב"ם ולא חילק כלל, לפי שאין הנדון דומה לראי' וכדאמרן. והתוס' והר"ש פליגי ולדידהו נהי דאפשר לטומאה בלא טהרה, מ"מ מדכל טמא מצפה לטהרה, ומדאמרה תורה שכך וכך תהי' טהרתו, א"כ הטומאה והטהרה נמי שייכי בהדדי, ומדכבר לא הי' לו בהן בשעה שנטמא, ומאז ועד שנזקק לטהרה לא נולד בו שנוי, ה"ז דומה לגדמין מעיקרא גבי עדים. (זו ס' התוס' ור"ש)

וכל זה ניחא גבי יד העדים (או גבי בהן דמצורע אליבא דתוס'. ור"ש) אבל לענין גדם בתפלין שאין אנו דנין אלא על הזמן שחל עליו חיוב תפלין, וכן בסוטה על הזמן שהוזקקה להשקאה, ואין שום שייכות לזמנים הללו ולמה דהוי מעיקרא, אלא דכל אימת שבא להניח תפלין צריך שתהי' לו זרוע, וכל אימת שבאה להשקאה ולתנופה צריכה שתהי' לה יד, התם בודאי אין שום נ"מ מאימתי חסרה לו היד או הזרוע, אם עכשיו או אפילו משעת לידה, דהא סו"ס אין שום שייכות לזמן חלות החיוב עם הזמן דמעיקרא, ואנן רק אדהשתא דיינינן, בכהא"ג ודאי בין לרמב"ם בין לתוס' ור"ש אי גדם פטור, אז אין שום חילוק מתי נגדם. וניחא מה ששתק הרמב"ם לענין גדם דתפלין ולא חילק בזה כלל

ומעתה ברור הדבר שאין לחלק בזה גם לענין רגל דחליצה, בין אם נחתכה רגל דימין שלו לבתר חלות הזיקה או מקמי הכי, ולא דמי כלל לקטיעת יד העדים, דהתם זמן ראיי' והגדה עם זמן הגמ"ד מישך שייכי בהדדי, ומשהיתה קטועה כבר בשעת ראיי' והגדה ואעפי"כ לא מיפסלי אז, ע"כ גם בשעת גמ"ד אינו מעכב, משא"כ בחליצה, דזמן חלות הזיקה לא מעלה ולא מוריד, ואנן רק אזמן זיקה דיינינן, דאז הצריכה תורה שתהי' לו רגל ימין, ואם אין לו, מאי נפ"מ מאימתי אין לו ועוד אטו יבמה לחליצה קאי, ליבום לא קאי, וא"כ ממה שלא הפקיעה תורה תורת זיקה אצל יבם שרגלו חתוכה אין שום ראי', דהא אפשר ביבום, ומצות יבום קודמת למ"ח, ואם אין לו רגל, ייבם ולא יחלוץ

ולענ"ד זהו מה שדייק הרמב"ם ז"ל במתק לשונו [פ"ד מה' חו"י שם] וכתב היתה רגלו חתוכה כו' אינו חולץ בשמאל. ראה שלא אמר נחתכה רגלו (כמו שהעתיק בשו"מ וכלישנא דש"ס סנהדרין נקטעה יד העדים) אלא