המדרש והמעשה דברים יב

להניח אלא אחת (דבהא איירי כאן הרמב"ם) אז יש דין קדימה לתפש"ר, מדהו"ל מקודש טפי. וא"כ נפשט בזה ספקו של בעל אה"ח ז"ל

נחזור לדברינו הראשונים דאף מאן דפוטר גידם מתפלין, מסתברא דרק משל יד פוטר, ולא משל ראש, והנה הרמב"ם השמיט לגמרי להא דגידם, ונ' דס"ל כמאן דפוטר, ובשו"ת חו"י סי' קס"ז וכן בס' אה"ח סי' כ"ז הרבו לתמוה עליו, דנהי דמוקי קרא דידך להנחה דשמאל, וממילא דלא אייתר לי' לרבות גידם, ונהי נמי דס"ל לרמב"ם דבעינן קרא כדכתיב (וכדמוכח ממ"ש בפי"ג מה"ס לענין נקטעה יד העדים) מ"מ בדין הי' עכ"פ לחייב כשהי' גידם מעיקרא (קודם חלות חיובו) כדדרשינן בסנהדרין מ"ו בנקטעה יד העדים, יד שהיתה להם כבר, ה"נ נדרוש זרוע שהיתה לו כבר, וא"כ למה השמיט הרמב"ם גידם, הא עכ"פ גידם דמעיקרא ליחייב

וכן העירו וגם תמהו הגאונים הנזכרים שגם לענין טהרת מצורע, שאין לו בהן יד, ג"כ סתם הרמב"ם [בפ"ה מה' מחו"כ.] שאין לו טהרה עולמית, ולא חילק ג"כ בזה, דעכ"פ באם לא הי' לו בהן מכבר, קודם שנזקק לטומאה, אז נותן על מקומו ודיו (וכמו שחילקו באמת בתוס' סנהדרין מ"ו וכן בר"ש ובראב"ד במשנה דנגעים שם.). וגם בפ"ב מה' סוטה לענין סוטה גדמית הלך הרמב"ם ג"כ בדרך הזה, וסתם ולא חילק, באם נעשית גדמית לבתר קו"ס שלה, או היתה גדמית מעיקרא

ובשו"ת שלי לק' אסטער (פ' טשרניגוב) בענין חליצת איטר הבאתי לדברי הג' בעל שו"מ ז"ל [במ"ת שלו, סי' קכ"ד.] וז"ל: ולפי"ז נלענ"ד דעכ"פ אם נחתכה רגלו הימנית דודאי לא פסול בשמאל, דיליף רגל ממצורע, ובמצורע גופי' כ' התוס' בסנהדרין שאם לא הי' לו בהן קודם שהוזקק לטהרה וכו'. וא"כ אף בחליצה לא יפסול כהא"ג. אלא שהרמב"ם פ"ד מה' יבום כ' נחתכה רגלו הימנית אינו חולץ בשמאל, ואם חלץ חליצתו פסולה. וצ"ע למה יפסול, עכ"ד הגאון שו"מ שם. ועיי"ש שהאריך בדחוקים בפירוש שיטת הרמב"ם

והנה לבד מה שבמחכ"ת לא הועיל כלום, דהא סו"ס מוכח מד' הרמב"ם שלא כדבריו, ודחליצת שמאל פסולה בכל גוני, הנה גם לפי שיטתו לא העתיק את ד' הרמב"ם בדיוק, דאיהו העתיק "נחתכה רגלו" ובאמת ברמב"ם שם איתא "היתה רגלו חתוכה", "ונחתכה" משמע עכשיו נחתכה, והיתה חתוכה משמע שהיתה מכבר, והלא לדברי השו"מ עצמו, שנסתייע מד' התוס' דסנהדרין מ"ו, הפרש גדול יש בדבר לדינא וכמבואר לעיל

אולם באמת כל ד' השו"מ בזה במחכ"ת לא ברירין לי כלל. ותחילה אומר דהא באמת טעמא בעי על הרמב"ם, דבפי"ד מה"ס הביא גם הוא להא דשמואל, וכ' נקטעה יד העדים פטור, ואם היו גדמין מתחילה נהרג ביד כל אדם, ובכל הנך אינך דוכתי, בין בה' נגעים, לענין בהן דמצורע, בין בה' יבום לענין רגל דחולץ, בין בה' סוטה לענין סוטה גדמית, וכן בה' תפלין לענין גידם בתפלין, בכל הנך מקומות סתם הרמב"ם ולא הזכיר כלל שום חילוק בדבר, אם הי' מתחילה כך או נעשה אח"כ, ולא עוד אלא שגם להתוס' והר"ש לא מצינו שחילקו בדבר רק גבי מצורע לחוד, ולא בשאר דוכתי

ובהסבר ענין זה נלענ"ד, דהנה דכל עדיות דנפשות גבי סנהדרין יש בהו שלש תקופות, ראיי', והגדה, ויד העדים בשעת העונש. והנה התורה אמרה והוא עד או ראה או ידע) ולא הטילה שום תנאי לפסול את הגידם בשעת ראיי' או הגדה, ומשנעשה אז עד כשר, מהי"ת למיפסלי' אח"כ בשעת עשיית העונש, והא בינתים לא נתחדש בו דבר, זהו לענ"ד הסבר הדבר מה שאמרו בסנהדרין שם, "א"ק יד העדים, יד שהיתה להם כבר", כלומר מדבשעת ראיי' והגדה הוכשרו לעדות, אעפ"י שכבר היו אז גדמין, ומאז ועד שעת העונש לא נולד בגופם שום שנוי, תו אי אתה יכול לפוסלן, ורק כשנקטעה יד העדים אח"כ מיפסלי, עכ"פ למ"ד בעינן קרא כדכתיב, דהא עכשיו הוא שנולדה