המדרש והמעשה בראשית פט

גר ואזרח לרבוי' הוא דאתי, היינו לחייב במי שאינו גר ואזרח אף אכנויים

; זוהי לפי"ד הרמב"ם שיטתו של ר' מיישא בש"ס אליבא דרבנן, ועפי"ז מדוקדק מאד מה דאמר ר' מיישא גר ואזרח הוא דבעינן "בנקבו שם", ללמדך דרק מקרא דונוקב שם ילפינן שם המיוחד ולא מקרא דויצו. ודו"ק. וע' בס' מנ"א סנהדרין נ"ט שם דברירא לי' דמה שנשנית לקולא מיחשב ג"כ נשנית בסיני לפטור ב"נ] אלא דר"י נפחא ע"כ לא ס"ל כר' מיישא בזה (דהיכי דלא כתיב ונוקב כו' אף כנויין במשמע) דאי כר' מיישא למה לי' לרינ"פ לדחוקי ולתרוצי ברייתא דאיש איש כר' מאיר, דמחייב כותים כישראל אף אכנויים, לוקמי כרבנן, וברייתא הכי קאמרה איש איש לרבות שכותים מוזהרים "כישראל" (שנאמר בהו ונוקב שם) ותרוייהו בשם המיוחד דוקא, דאילו מקרא דויצו הא אף כנויים במשמע מדלא כתיב בי' ונוקב שם) וא"כ הו"א או שיתחייב ב"נ אף אכנויים, או שיפטר לגמרי מברה"ש, ונשנית למילתא רק לישראל, ע"כ אתי קרא דאיש איש להשוות כותים לישראל ולחייב בשניהם דוקא בשם המיוחד והא לדינא באמת הכי ס"ל לרינ"פ אליבא דרבנן, דתרוייהו בשם המיוחד, ומדאעפי"כ לא אוקי רינ"פ לברייתא הכי, ש"מ דעכ"פ במשמעותא דנוקב שם לא ס"ל כר' מיישא, ולדידי' אף קרא דויצו דוקא בשם המיוחד איירי, וא"כ תו לא מצי לאוקמי ברייתא כרבנן דפטרי לתרוייהו אכנויין, דהא ברייתא מקרא דאיש איש ילפא להו, ולרבנן קרא זה ל"ל, תי"ל דבלא"ה משמעותי' דויצו אינו אלא על שם המיוחד. וממילא דכותים וישראלים שוים בזה. אמטו להכי אוקי רינ"פ לברייתא כר"מ, ואצטריך קרא דאיש איש לחייב אף אכנויין

והיינו מה דקאמר הש"ס ופליגא אדר' מיישא, כלומר במשמעותי' דקרא דויצו פליגי, לר' מיישא אף כנויים במשמע, (מדלא כתיב בי' "ונוקב שם") ולרינ"פ אין במשמעו רק שם המיוחד, אלא דלר' מאיר אתי קרא דאיש איש להרבות גם כנויין

זוהי לפי ענ"ד שיטת הרמב"ם בהבנת סוגי' זו (בא"א ממה שפירש"י ז"ל), ועפ"י הנחה זו כבר יתיישב לנו מה שפסק רמב"ם הלכתא דלא כר"י נפחא

דהנה על דעתי' דר' מאיר בברייתא (דבין עכו"ם ובין ישראל חייבין אף אכנוין) קשה לי קושי' עצומה, והוא מה שכבר רמזתי עלי' לעיל, דמנא לן דב"נ חייבים כלל אברכת השם, נימא דלישראל נאמרה ולא לב"נ, ומה שנשנית בסיני למלתא נשנית, לחייב ישראל אף אכנויים. ובשלמא לרבנן ניחא דהא לדידהו באמת לא מחייב ישראל אלא אשם המיוחד ולא נתחדש לנו עי"מ שנשנית, וממילא דאף לב"נ נאמרה, אך לר' מאיר קשי'

אלא דלר' מיישא לק"מ דהא איהו ס"ל דאף קרא דויצו כנויים נמי במשמע (מדלא כתיב ונוקב שם, וכמו שהסברנו) וא"כ אי ס"ד למיפטר ב"נ למה נשנית בסיני, לא תהא נשנית ולא ליכתב איש איש, וממילא דהוי מוקמינן קרא דויצו אישראל והוי מחייבינן לי' אף אכנויים (כדס"ל לר' מאיר באמת). אך לרינ"פ דפליג אדר' מיישא בהא, וכמו שביארנו לעיל, וס"ל דקר דויצו דוקא שם המיוחד במשמע (וא"כ כבר הוצרך לר' מאיר לשנותה בסיני משום כנויים) לדידי' קשה, ועכצ"ל לפי"ז דבאמת לית לי' לרינ"פ כלל האי כללא דאמר ריב"ח כל שנאמרה ולא נשנית כו'

וא"כ לדידן דפשוט בסתמא דתלמודא כריב"ח, דהיכי דנשנית למילתא לישראל נאמרה ולא לב"נ, כבר א"א לפסוק כרינ"פ, דקרא דויצו דוקא שם המיוחד משמע, שא"כ איך נפרנס ד' ר' מאיר, וע"כ כר' מיישא, דהיכי דלא כתיב ונוקב שם אף אכנויים חייב, ואפילו אליבא דרבנן, וממילא מיושב כבר מה שפסק הרמב"ם כר' מיישא ואליבא דרבנן, דישראל בשם המיוחד וכותי אף בכנוי, וסרה מעליו פליאת הכ"מ והלח"מ בפ"ט מה"מ: **(לענין עריות וכו', דהא באמת לר' ישמעאל [סנהדרין ס"ו] ליכא אזהרה מיותרת במברך השם, רק דגמר קדש מחול. עיי"ש. ודו"ק:)**