המדרש והמעשה בראשית פח

עתה נבא לענין צואה דברכת השם, וזה יתיישב לנו אחרי ההעמקה בד' הש"ס והרמב"ם הנה גבי ברכת השם קייל"ן [סנהד', נ"ו, א'] כרבנן, דבישראל אינו חייב אלא בשם המיוחד בלבד, ובכותי פסק הרמב"ם [פ"ט מה' מלכים] כר' מיישא אליבא דרבנן, דחייב אפילו בכנוי, וע' בכ"מ ולח"מ שם שנדחקו מנ"ל לרמב"ם לפסוק כר' מיישא, והא ר"י נפחא פליג, דלר"י נפחא אליבא דרבנן אף בן נח אינו חייב על הכנויין

ולענ"ד נראה דעת הרמב"ם מוכרחת מסוגית הש"ס התם, דז"ל הש"ס: ת"ר מה ת"ל איש איש לרבות את הכותים שמוזהרים על ברכת השם כישראל כו' והא מהתם נפקא, ד' זו ברכת השם, אר"י נפחא לא נצרכא אלא לרבות את הכנויין, ואליבא דר' מאיר, דתני' איש איש מה ת"ל, לפי שנאמר ונוקב שם ד' יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד, ת"ל איש איש דברי ר"מ, וחכ"א על שם המיוחד במיתה כו' ופליגא דר' מיישא, דא"ר מיישא בן נח כו' בכנויים לרבנן חייב, דאמר קרא כגר ואזרח, גר ואזרח הוא דבעינן בנקבו שם כו' עכ"ל הש"ס. ופירש רש"י, וז"ל ופליגא אדר' מיישא, מדאמר ר"י נפחא לרבות הכנויים ואליבא דר' מאיר, ש"מ דלרבנן פטור אף בן נח על הכנויין, ולר' מיישא ב"נ אף לרבנן חייב כו' עכ"ל רש"י

ובאמת ד' רש"י צ"ע, דמנא לן דפליג ר"י נפחא אדר' מיישא בעיקרא דדינא, הא ר"י נפחא אברייתא קאמר לה, דכר"מ אתי', וברייתא ע"כ אף לר' מיישא כר' מאיר אתי' ולא כרבנן, דהא בברייתא להדי' קתני לרבות את הכותים כו' "שמוזהרים כישראל", הרי דתנא דברייתא משוה כותים לישראל, ואיך נוקים לברייתא אליבא דרבנן, הא לרבנן אף אליבא דר' מיישא עכ"פ ישראל פטירי אכנויים, וב"נ חייבים, וברייתא משוה אותם ואמרה "שמוזהרים כישראל". ומשו"ה מוקי לה ר"י נפחא כר' מאיר, כיון דגם לר' מאיר שוים הם כותי וישראל בזה, ותרוייהו חייבים אף אכנויים. ולעולם אימא לך דלענין ב"נ לחוד אף ר"י נפחא כר' מיישא ס"ל דמחייבי רבנן אף אכנויים. ולא פליג אדר' מיישא כלל. ואולי יש להעמיס קושי' זו בכונת התוס' שם ד"ה אליבא, אך מתירוצם שס לא משמע שנתכונו לזה יעויי"ש]

ונלדע"ד דרמב"ם באמת סוגי' זו קשיתי', וע"כ יש לו לרמב"ם ז"ל הבנה אחרת באותה סוגי' דלא כרש"י, ונקדים לדקדק בלשון הש"ס בדר' מיישא "גר ואורח הוא דבעינן בנקבו שם', מ"ט שינה ר' מיישא כאן לישנא דתנא דברייתא דלקמי', והכי הול"ל "גר ואזרח הוא דבעינן שם המיוחד", כמו שאמר תנא. ונראה דס"ל לרמב"ם דר' מיישא חידש לן כאן ענין אחר. מה דלא הוי ידעינן עד השתא, דעד השתא הוי משמע דכשם שהאי קרא דונוקב שם ד' דוקא שם המיוחד במשמע, כך קרא דוי ד' שנאמר אצל ב"נ ג"כ אך בשם המיוחד מיירי (וכנויים, למאן דס"ל דחייב בהם, ע"כ דמקראי אחריני מרבינן לי') אך ר' מיישא חידש לן דשם המיוחד לא ידעינן אלא ממשמעותא דונוקב שם, משא"כ גבי ב"נ דלא כתיב אלא ד' לבדו ממילא דאף כנויים במשמע

ואי קשי' א"כ לר' מיישא למה להו לרבנן קרא דגר ואזרח למילף מיני' כנויים לב"נ, תי"ל דמקרא דויצו ד' גופי' ידעינן לה (דהא אמרינן לר' מיישא דרק היכי דכתיב נוקב שם התם בעינן שם המיוחד) זה לק"מ דאי לאו קרא דגר ואזרח הוי פטרינן ב"נ מברכת השם לגמרי, לרבנן, והי' דין מצוה זו כדין מצות מילה, שאע"ג שנאמרה לב"נ ונישנית בסיני מ"מ פטירי ב"נ, לפי דלמילתא נשנית [ע' סנהדרין נ"ט], וה"ה ממש בנ"ד הוי אמינא דבאמת רק לישראל נאמרה בה"ש, ומה שנשנית בסיני לפי דמקרא דויצו הוי משמע לחייב אף אכנויים, ע"כ נשנית בסיני "ונוקב שם" להודיעך שאינו חייב אלא בשם המיוחד, וכ"ז בישראל, וב"נ אה"נ דפטירי לגמרי, משא"כ השתא דכתיב קרא דגר ואזרח א"כ למעוטי ב"נ ע"כ אי אפשר, דאי למעוטי הא א"צ קרא, וכדאמרן, מדנשנית למילתא; **(ואין להקשות כאן אזהרה דידה למה לי למיהדר ולמיתני וכעין מ"ש הש"ס סנהדרין שם)** וע"כ דהאי