המדרש והמעשה בראשית פו

והנה הפרש יש בלשון בין מוקש ובין לכידה: אפשר שיוקש אדם ממילא, מבלי שיהי' שם אדם אחר האורב לו להכשילו, אך אי אפשר להיות נלכד ממילא, מבלי שיהיה שם לוכד; המצטרף למיאונין הוא נוקש ממילא, מבלי שהתכונה הממאנת להכשיל אותו, אך המקבל פקדון הוא נלכד ע"י אחרים, דהא בש"ס מוקים לה בבר מתא, ולרש"י היינו שהוא יארוב אליו לגונבו ממנו ולחזור וליתבענו. זהמ"ש תקעת לזר כפך, זוהי הערבות, שהוא כשלון שבמעשה דהא בעי קנין, נוקשת באמרי פיך אלו המיאונין, שהוא מוקש בדבור בלבד, וממילא, מבלי אורב מבחוץ נלכדת באמרי פיך אלו הפקדונות שהם ג"כ בדבור בעלמא, אך ע"י אדם אחר הלוכדו והמכשילו, הרי שכל השלשה רמוזים במקרא, וכדאסמכוה חז"ל במדרש המובא למעלה

ואולם לא באור המדרש עיקר לנו במאמרנו זה אלא המחודשים היוצאים מדברינו בשיטות הרמב"ם א) דלרמב"ם יש לידבק בחליצה אפילו להסוברים כרבנן דמצות יבום קודמת ב) דלרמב"ם חליצה גופה מצוה הוי, ולא הכשר לבד. ג) דלרמב"ם בחדא מתרי סגי להסיר חשש כיעור, היינו או בבי"ד של שלשה, או בדבר שאינו ראוי להשתלש. וכן הוכחנו גם דעת רמ"א דעכ"פ בבי"ד ליכא משום כיעור. ד) דלרמב"ם לא יתקיימו הני כללי דלעולם ידבק בהפרת נדרים ולעולם ירחק מן הפקדונות. ה) דהא דרמב"ם בדבר שאינו קצוב והא דמהרשד"ם דכל המלוה אני ערב י"ל דזה בזה תליין. ו) דלרמב"ם צ"ל דכר"ן מקינון שבמרדכי ס"ל דאסמכתא מדרבנן הוא דלא קניא, ומדאורייתא, אף ערב שבגוף משתעבד: