המדרש והמעשה בראשית פה

אסמכתא קני', וא"כ ניחא עובדא דשאול, די"ל דאכתי בימי שאול לא נתחדשה הלכה דכל דאי לא קני. ולפי מה שהעלינו דהא דמהרשד"ם באומר כל המלוה אני ערב) והא דרמב"ם (במתחייב בדבר שאינו קצוב) דא ודא אחת היא, דכי היכי דאינו מתחייב בדבר שאינו ידוע משום אסמכתא, ה"נ אינו מתחייב לדבר שאינו ידוע, ג"כ משום אסמכתא, תו לק"מ גם על מהרשד"ם מהא דשאול (כמו שהקשה בתומים בשם הרא"ש), דכמו שלא הפריעה האסמכתא בפני שאול להשתעבד בסכום שאינו קצוב, (לפי שעדיין לא נתחדשה הלכה וכדאמרן), ה"נ לא הפריעה בפני ההשתעבדות לאיש שאינו קצוב

איך שיהי' זה ברור דאי נסבור דמתחייב אדם בסכום שאינו קצוב לא כש"כ שיתחייב לאיש שאינו קצוב. ומעתה כיון דכבר איפסקא הלכתא [בתו"מ סי' ס' וסי' ר"ז] דלא כרמב"ם לענין דבר שאינו קצוב, (וכמו שכ' המחבר שם שחלקו כל הראשונים על הרמב"ם) אה"נ דסוגיא דעלמא מכרעת גם דלא כמהרשד"ם, לענין ההשתעבדות לאיש שאינו קצוב

עפ"י הקדמות אלו יתיישב לנו היטב גם הא דיתרחק מן הערבונות דבר קפרא, דמוקי לה הש"ס בערבי שלציון (שם מקום דשבקי ללוה ואזלי בתר ערב), והקשינו הא ע"כ אין זה אלא אלמות, (דהא דינא לאו הכי הוא), וא"כ לימא דבשלציון יתרחק, אלא שאר מקומות מה חטאו. ולפי"ד ניחא די"ל דבר קפרא לעולם לאו על ערבות למלוה ידוע קאמר, אלא על ערבות סתמית, כעין הא דמהרשד"ם, "כל המלוה אני ערב", שאינו יודע הערב באיזה מלוה יכשל, ועלול ליפול בידי בעלי זרוע של "שלוף דוץ", דשבקי ללוה ואזלי בתר ערב, וזהו מה דקאמר הש"ס "מן הערבונות, בערבי שלציון" כלומר מדיש אתרי ואינשי דעבדי כהא"ג, כגון בשלציון, ממילא דיש להתרחק מערבות סתמית, דכל המלוה אני ערב, שמא יפול בידי אינשי כי הני

זהו מה די"ל בה אליבא דידן, דפסקינן דלא כרמב"ם ודלא כמהרשד"ם, (ומתחייב אדם בין בדבר ובין לדבר שאינו קצוב), אך גם ארמב"ם לא קשי', דמדהוכחנו שדבר זה באסמכתא תלי', שהיא פלוגתא דתנאי ודאמוראי, תו ל"ק מבר קפרא, די"ל לרמב"ם דבר קפרא גם בעלמא אסמכתא קני' ס"ל

אלא דא"כ כבר ניחא מה דהשמיט הרמב"ם להא דבר קפרא, דאי משום אתרא דשלציון, שלציון לאו רובא דעלמא, ואי משום ערבות סתמית (דכל המלוה אני ערב), הא לפי מה שהעלינו ערבות סתמית לרמב"ם בלא"ה לא משתעבד משום אסמכתא, כי היכי דדבר שאינו קצוב לא משתעבד לרמב"ם

הארכנו בביאור שיטתו של הרמב"ם, במה שמכל הברייתא דבר קפרא (דירחק משלשה וידבק בשלשה) השמיט ארבעה דברים (הבאת שלום והפרת נדרים, פקדונות וערבונות) ולא זכר רק שנים חליצה ומיאונין). עכשיו יבוארו לנו ד' הילקוט שבראש מאמרנו זה. בני אם ערבת כו' א"ר חנינא ברח מן שלש והדבק בשלש. ברח משלש, מן הפקדונות ומן הערבונות ומן המיאונין כו' לכאורה אין מובן דהיכי רמיזי כל הני תלתא בקרא דאם ערבת ל אך באמת לפי דברינו יש ויש בו רמז לכולהו. שכבר ראינו דלאו מכל ערבות יש להתרחק, אלא מאותה ערבות סתמית דמהרשד"ם "דכל המלוה אני ערב", שהיא עלולה להפילו בידי בעלי זרוע דומי' דשלציון. זהו מ"ש בני אם ערבת לרעך כלומר לוא ערבת רק לרעך, למלוה הידוע לך, כי אז החרשתי, כי בזה אין רע עוד אך לפעמים יקרה כי תקעת לזר כפך, היינו שנשתעבדת ע"י ערבות סתמית לאיש שאינו ידוע לך, ומזה בודאי יש להתרחק, כי יש אשר תפילך זו לרעה בידי בעלי זרוע. ואמנם הכשלון בערבות היא עפ"י הרוב כשלון במעשה, (דערב שלא בשעת מתן מעות בעי קנין וע"ז אמר "תקעת כפך") אך יש גם כשלון בדבור בעלמא. למשל קבלת השמירה בפקדון א"צ שום קנין, ובדבור בעלמא נתחייב בה (לשיטת הרא"ש פ"ח דב"מ, הובא בשו"ע חו"מ סי' רצ"א וסי' ש"ז ס"ב), וכן כשמצטרף לעדות מיאון (או כשמשיאה עצה למאן) הנה אין שם ג"כ שום מעשה מצידו, וכבר ראינו שמשתיהן יש לו להתרחק: