המדרש והמעשה בראשית פג

אחרת בזה, שהוא ז"ל מנה [בהה"מ שלו, ע' ז']. מצות עשה, שצונו להשבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר כו' או להכחישו כו' והוא אמרו יתב' ובשמו תשבע, ובבאור אמרו חז"ל, אמרה תורה השבע בשמו כו' עכ"ל, הרי דס"ל דאף מצוה איכא בשבועת אמת והרמב"ן השיג עליו שם ונסתייע מד' הש"ס תמורה ומן המדרשות הנ"ל עיי"ש, ועכצ"ל דמדרשות חלוקות הן, וכ"כ גם בס' מגילת אסתר שם

ולפי"ז ניחא מאד השמטת הרמב"ם מהא דירחק מן הפקדונות, דבר קפרא י"ל דס"ל כאותה השיטה במדרש דאפילו על שבועת אמת מענישין, ומשום הכי ס"ל ליזהר מן הפקדונות, עכ"פ בבר מתא, כי היכי דלא לייתי לי' לידי שבועה שנגנבה. משא"כ לרמב"ם לשיטתי' דשבועת אמת מצוה היא, למה יזהר אפילו מבר מתא, ואי שיגנבנה ממנו ויחזור ויתבענו (וכפירש"י שם) יטעון שנגנבה וישבע, ומה בכך, ועדיין אין הכרח בשביל זה להתרחק מן הפקדונות

עתה נבא להא דערבונות, הנה בש"ס שם מוקי לה בערבי שלציון, ופירש"י שם מקום. ששם מניחין את הלוה והולכין אחר הערב, והנה ידוע שהדין הוא להיפך, דלא אזלינן בתר ערב אלא בדליכא לאשתלומי מלוה, וע"כ דמכח אלמות העבירו בעלי הזרוע שבשלציון את דרך הדין. וא"כ קשה אטו שלציון רובא דעלמא, וכי בשבילם נרחיק את הערבות בכל מקום. אולם נלענ"ד הסבר הדבר עפימ"ש הש"ך חו"מ סי' קכ"ט ס"ק ו' בשם שו"ת מוהרשד"ם במי שאמר כל המלוה לפלוני אני ערב דאינו משתעבד. וכבר הקשה עליו בתומים דהש"ך סותר ד' עצמו, שביו"ד רל"ה פסק דאפילו באומר כל הזן אינו מפסיד דחייב לשלם. ומכש"כ באומר כל הזן אני ערב עיי"ש. ובשו"ת הרא"ש כלל ס"ח הוכיח ג"כ דבכהא"ג משתעבד מקרא דהאיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול

ולולא דמסתפינא הוי אמינא, לחומר הקושי' על מהרשד"ם וש"ך, דמילתא דא אי מתחייב אדם למלוה שאינו ידוע לו בפלוגתא א ש תלי'. והוא עפימ"ש בשו"ע [חו"מ סי' ס', ס"ב. ובסי' ר"ז]. וז"ל המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כו' אעפ"י שקנו מידו לא נשתעבד להרמב"ם, וחלקו עליו כל הבאים אחריו, והכי נקטינן עכ"ל וטעמי' דרמב"ם משום דכל שאינו קצוב אסמכתא הוי, דא"א שיגמור אדם בדעתי' ל התחייב חיוב גמור כ"ז שאינו יודע על מה הוא מתחייב. ולענ"ד אולי י"ל דהוא הדין להרמב"ם בשאינו יודע למי הוא מתחייב, דהוי ג"כ אסמכתא (אפי' בשההתחייבות קצובה) דהא מצינו כמה פעמים בש"ס "הראשון קשה והשני נח לי" וכדומה, הרי שלפעמים הפרש גדול יש לו למתחייב לדעת מי בעל דברו [וע' חו"מ קע"ה דטענה זו מבטלת גם דינא דבר מצרא, עיי"ש) וא"כ מה לי מתחייב בדבר שאינו קצוב ומה לי מתחייב לדבר שאינו קצוב, כלומר לאיש שאינו ידוע לו

עפי"ז תתיישב לנו שיטת מהרשד"ם היטב, דאיהו לשיטתי', עפימ"ש הש"ך בסי' ס' בשם מהרשד"ם דלענין התחייבות בדבר שאינו קצוב יכול המוחזק לומר קים לי כרמב"ם, הרי שדעת מהרשד"ם נוטה שאין אדם מתחייב בדבר שאינו ידוע, ולפי דברינו ה"ה לדבר שאינו ידוע, ולפיכך חשש מהרשד"ם לשיטתי' באומר כל המלוה אני ערב דאינו משתעבד. [כך י"ל לפום ריהטא, וגוף ס' שו"ת מהרשד"ם אינו ת"י. ואין להקשות ע"ז מהא דסי' נ' לענין שטרי ממרני במתחייב בשטר לכל המוציאו, דהתם עכ"פ ידע הלוה מי הוא המלוה ולמי הוא מוסר שטרו, אלא שלא כתבו לשם המלוה בשטר, וי"ל שבטח בו שלא ימסרהו בידי לא יוכל קום, משא"כ הכא הא אינו ידוע לו כלל למי הוא משתעבד]

והנה גם על שיטת הרמב"ם לענין דבר שאינו קצוב כבר הביא מר אבא הגאון שליט"א בספרו בית הלל להקשות מהאי קרא דיעשרנו המלך עושר גדול, (דהא עושר גדול ודאי שדבר שאינו קצוב הוא יותר ממתחייב לזון חמש שנים) ולפי מה שהעלינו דהא דמהרשד"ם במתחייב למלוה שאינו ידוע והא דרמב"ם במתחייב בדבר שאינו קצוב זב"ז תליין, א"כ כמו שיתרץ הרמב"ם לההוא קרא לענין דבר שאינו קצוב, כך יתרץ מהרשד"ם לקושית הרא"ש לענין מה שהתחייב שאול לאיש שאינו ידוע (וממילא מוכן דלפי מה שחילקו האחרונים דאף