המדרש והמעשה בראשית פב

שלום ודאי לק"מ, דתיפוק לי' שמשנה שלימה היא (פ"א דפיאה), והיא מן הדברים שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז כו', וכבר האריך הרמב"ם בענין זה בכלל ובה' דעות פ"ו ובודאי דגם בר קפרא רק אגב אינך נקיט לה

וגם הא דהשמיט הרמב"ם הפרת נדרים יש ליישב. דלכ"ק, וכי כללא הוא לידבק בהפרת נדרים, והא איכא נדרי מצוה ונודרת ליתומים וכדומה, שלא לבד דליכא מצוה בהפרתם אלא שגם אין החכם רשאי להזדקק להם. אלא דבאמת זה לק"מ דהא קיי"ל [גיטין ל"ה ובכורות מ"ה] כרב פפא דצריך לפרט את הנדר, ורב פפא גופי' משו"ה אמרה "משום מילתא דאסורא", (ועתוס' בשם הירושלמי, בא' שנדר דלא מרוחנא כי' ברוך שבחר כו' שאמרו צריך לפרט כו'), וא"כ שפיר תני ב"ק לידבק בהפרת נדרים, וכשיפרט לו, ויתגלה שהוא נדר מצוה יפרוש, כל זה לב"ק, אך לרמב"ם לשיטתי' אי אפשר לו ליסמוך ע"מ שיפרט לו וכמו שאבאר

דהנה כתב הרמב"ם [פ"ו מה' ביאת מקדש, ה' ט'] כהן שנשא נשים בעבירה עבודתו פסולה עד שידור ע"ד רבים כו' עכ"ל, וכ"כ הרשב"א לענין נשיאות כפים, וכ"פ בשו"ע [או"ח קכ"ח סי' מ'], ובמג"א שם הקשה בשם ס' בה"ז דהא במשנה [בכורות מ"ה, ב'] סתמא קתני נודר הנאה הימנה, אלא דהש"ס מקשה עלה ודלמא אזל לגבי חכם כו' הניחא למ"ד צריך לפרט כו' אלא למ"ד א"צ לפרט כו' וע"ז משני שמדירה ע"ד רבים, וא"כ לדידן, דקיי"ל באמת דצריך לפרט למה הצריכו הרמב"ם והרשב"א שידור ע"ד רבים דוקא, ותירץ המג"א וז"ל ונ"ל כיון דפליגי בי' אמוראי בגמרא ולא איפסקה הלכתא בהדיא חששו הרשב"א והרמב"ם דילמא אזל לגבי חכם דס"ל אין צריך לפרט את הנדר ושרי לי' עכ"ל. וביאר כונתו בס' מחצה"ש דבשלמא הש"ס לא חש לה (למאן דס"ל צריך לפרט) משום דבזמן המשנה עדיין לא נתחדשה מחלוקת בזה, ולמ"ד צריך לפרט כולהו הוו ס"ל הכי, ע"כ שפיר פירש למשנתנו אף במדיר סתם. משא"כ לדידן בתראי שכבר נתחדשה מחלוקת, נהי דאנן כמ"ד צריך לפרט פסקינן, מ"מ חששו רמב"ם ורשב"א לחכם שיסבור דאינו צריך לפרט עכת"ד בכונת המג"א

עפ"י הקדמה זו נלענ"ד דבר נאה ומתקבל לתרץ בזה היטב גם מה שהשמיט הרמב"ם הא דידבק בהפרת נדרים, דרמב"ם לשיטתי' ס"ל גם אליבא דבר קפרא הכי, כמו דס"ל בסוגיא דבכורות, היינו דמשום הכי כללא כייל לעולם ידבק אדם בהפרת נדרים, ולא חשש לנדרי מצוה, משום דס"ל כהלכתא דצריך לפרט, ולא חשש לחכם טועה, משום דבימי בר קפרא הא עדיין לא נתחדשה כלל מחלוקת בזה, משא"כ השתא, שכבר איפלגו בה אמוראי בתראי, לא פסיקא לי' לרמב"ם לכייל כללא דלעולם ידבק, משום דאיכא למיחש לנדרי מצוה, ואי משום דצריך לפרט, הא לרמב"ם לשיטתי' אין לסמוך ע"ז עכשיו, ויש לחוש לחכם טועה שיסבור אין צריך לפרט (וכמו דס"ל לרמב"ם לענין כהן שנשא נשים בעבירה). הרי שנתבאר לנו טעמו של הרמב"ם במה שהשמיט לשתים של קירוב, ואמנם גם במה שהשמיט לשתים של ריחוק (מן הפקדונות ומן הערבונות) יש לומר בה טעמא אליבא דרמב"ם

דהנה הא דירחק מן הפקדונות מוקי לה הש"ס דיבמות שם "בבר מתא, דבייתי' כי בייתי' דמי'". ופירש"י וז"ל "דרגיל אצלו, ויטול את שלו, ויחזור ויתבענו", ולכ"ק הא בר קפרא ע"כ בשומר חנם איירי, ודאי בש"ש הא בא בשכרו, ועכ"פ קרוב הוא לשכר ורחוק מהפסד, וכל הפוכי בעסקא לא טב מיני', ומה עצה טובה היא זו להרחיקו הימנה), ואי בש"ח, מה בכך שיגנבנה ממנו האי בר מתא, ויחזור ויתבענו, יטעון הנפקד את האמת שנגנבה ויפטור, עכצ"ל דמשום שבועה הוא, היינו מדעכ"פ מוכרח לישבע לו שנגנבה, ע"כ השיאוהו חכמים עצה לירחק מזה, כדי שלא יצטרך לישבע, ואי תיקשי אכתי מאי איכפת לי', הא שבועת אמת היא זו, י"ל עפ"י שאמרו ז"ל [מ"ר במדבר, ובתנחומא שם] ב' אלפים עיירות הי' לו לינאי המלך וכולם נחרבו בשביל שבועות אמת, וכן אמרו בש"ס [שבועות, ל"ט]. באומר הריני נשבע אומרים עליו העומדים סורו נא מעל האנשים הרשעים האלה. הרי שיש להתרחק גם משבועות אמת [אלא דזה יש לדחות דמשום חשש שבועת שקר אמרו וכדמ' מד' רש"י ז"ל שם]. אולם להרמב"ם ז"ל שיטה