המדרש והמעשה בראשית פא

שבזה לבדו די לבטל חששא דכיעור, (וניחא מה שדקדקנו למעלה ע"מ שנקטה הש"ס כאן, הא אין כאן מקומו כלל, דבאמת לאו דינא דמספר דייני המיאון קמ"ל תנא הכא, אלא דינא דחשד וכיעור קמ"ל, דבהו איירי תנא)

זהו מה שי"ל בדעת הרי"ף ורמב"ם, במה שדחו להא דירושלמי מהלכה, ומכאן תשובה למה שהקשיתי לעיל (ומצאתי שהעיר ע"ז גם בשירי קרבן על הירושלמי) ע"מ שהשמיטו הרי"ף ורמב"ם להאי דינא דאף בי"ד לא יקחו, דמכיון שאמרה משנתנו ה"ז ישאנה, דמשמע אף לכתחילה נמי, ומשאמרה זאת אף לענין מיאון, אע"ג דראוי למאן ולחזור ולמאן, (ודמי למקח הראוי להשתלש), ומדמסיק עלה הש"ס דמה שאמרה משנתנו מפני שהן בי"ד אטו מיאון קאמרה לה, "דמיאון בפני שלשה", ש"מ דס"ל ש"ס דילן למידק ממשנתנו דלא כירושלמי, אלא דבהאי טעמא דבית דין לחוד סגי, וממילא דאף גבי מקח כל בשלשה ליכא כיעורא. (אף שהט"ז והב"ש לא ס"ל הכי, מ"מ כבר הוכחתי למעלה שדעת הרמ"א ז"ל שלא כדבריהם]

אולם לפי דברינו אלה לכאורה יקשו עלינו פסקי הרמב"ם אהדדי, דאיהו פסק [פי"א מה"ג, ה"ג]. דממאנת בין מן האירוסין בין מן הנשואין, וממאנת וחוזרת וממאנת, כבית הלל, ואיהו פסק [שם. ה' ח'] דמיאון בפני שנים אף לכתחילה [ע' מ"מ שם] ודלא כסתם משנתנו, וא"כ איך פסק גם הוא ז"ל כלישנא דמתניתין דמותרת האשה להנשא לא' מעדי גירושיה או מעדי מיאוניה [פ"י מה"ג, שם] דמשמע אף לכתחילה נמי, תינח גירושין דאיכא טעמא אחרינא, דאתתא לבי תרי לא חזי', אלא מיאון דחוזרת וממאנת, וגם סגי בשנים, א"כ דמי למקח דהא אפשר שתהי' חזיא לתרוייהו, ועכ"פ משום הרחק מן הכיעור איכא

אך באמת זה לק"מ, דאה"נ דבעד מיאון שישאנה איכא משום הרחק, ומ"מ לא הוצרך הרמב"ם להזכירו, דהא שמעינן כבר דבלא"ה איכא משום הרחק בעדות מיאון גופה, וכדתני בר קפרא לעולם ירחק אדם מן המיאונין, וע"כ שאין לנו כאן עסק אלא עם מי שחושש לדינא ולא למדת חסידות ולהרחקות, דהא האי גברא עד מיאון הוי, ולא חש למה שאמרו חכמים לעולם ירחק ולענין דינא לחוד ודאי דעדי גרושין ועדי מיאון שוים הם בהיתר זה. דהא אף גבי עדי מקח, דודאי איכא משום הרחק, מ"מ למאן דלא חייש להרחקות הא להדי' אמרה ברייתא דכולן רשאין ליקח

ומעתה בא וראה כי לא לחנם קרב כאן הרמב"ם את הרחוקים, ובחכמה יסד לשני פסקים אלו בהלכה אחת ומותרת האשה להנשא לא' מעדי גרושי' או מיאוניה, ולעולם יתרחק אדם מעדות מיאון כו', להודיענו בזה דמה שלא חילק בין גירושין למיאון לענין הרחקה משום כיעור, ומה דלא אשתמיט גם הש"ס למיתני הרחקה גבי מיאון, הוא משום דבעדות מיאון גופה איכא בלא"ה משום הרחק, וע"כ דהאי גברא לא חש להרחקות. ומנוקה איפא הרמב"ם בהלכה זו מתרתי תמיהותיו של הלח"מ, בין במה שכתב להתקרב לחליצה, אע"ג דש"ס כאבא שאול, ואיהו פ' כרבנן, דמצות יבום קודמת (וכמו שהסברנו לעיל דזה תלי' בהא אי חליצה גופה מצוה אי הכשר מצוה) ובין במה שהזכיר כאן הרחקת המיאונין, אע"ג שאין כאן מקומו. ומתורץ גם מה שדקדקנו בשינוי לשונו של הרמב"ם, היינו מה שכ' ולעולם יתרחק "מעדות" מיאון, ולא כ' כלישנא דש"ס יתרחק "מן המיאונין" דהנה התוס' בשם ר"ח [ביבמות ק"ט שם] פירשו דהרחקה זו אמאן דמקדש יתומה קטנה קאי ולא אעדים עיי"ש, ואי הוי ס"ל גם לרמב"ם הכי, אז ודאי דאין זה ענין כלל להרחקת הנשואין דעדי מיאון. לזה דקדק הרמב"ם בלישני' לעולם יתרחק מעדות מיאון (היינו דלא כר"ח), כלומר, ומדהאי הרחקה אעדים קאי תו לא צריכינן למיתני הרחקה גבי נשואין דידה, וכדאמרן

עתה נבא להשמטותיו של הרמב"ם, היינו מה דהשמיט שתים של קירוב והבאת שלום והפרת נדרים) ושתים של ריחוק ומן הפקדונות ומן הערבונות). ואז יתבארו לנו גם ד' הילקוט שבראש מאמרנו זה. והנה מהבאת