המדרש והמעשה בראשית פ

מדעתי' דנפשי', ובאמת הן הן ד' הירושלמי [פ"ב דיבמות, ה"ב] וז"ל תמן גבי מקח ראוי להשתלש ברם הכא איתתא לבי תרי לא חזיא", איברא דמדברי הירושלמי הללו משמע דעכ"פ גבי מקח איכא משום כיעור אפילו בבי"ד. (וכ"ה להדי' שם, תני בי"ד לא יקחו כו')

והנה לבד מה שהוכחנו שאין כן דעת הרמ"א, הנה גם הרי"ף והרמב"ם השמיטו להאי דינא דירושלמי דבי"ד לא יקחו, וגם בשו"ע [חו"מ רצ"ב ס' י"ט] הזכיר רק שהנפקד המוכר עפי"ד לא יקח לעצמו, ולא אסיק כלל שגם הבי"ד לא יקחו, עכ"פ משום הרחק מן הכיעור, וכן גבי עדי גרושין ועדי מיתה (אעפ"י שאינן אלא שנים) סתם הרמב"ם והמחבר ולא הזכיר משום כיעור כלל. (וע' במה"פ בירושלמי שם)

ונראין הדברים דס"ל לראשונים ז"ל באמת דלא כירושלמי, (דדוקא בראוי להשתלש תלי' מילתא) אלא ס"ל דבחדא מתרוייהו סגי להסיר חשש כיעור, היינו או בשאין הדבר ראוי להשתלש (וכגון עדי גרושין דאיתתא לבי תרי לא חזיא), בזה אפילו בב' ליכא משום כיעור, או כשהם שלשה ובי"ד, אז אפילו בראוי להשתלש (וכגון מכירת פקדון או שדה מקח) בי דינא לא חשידא

וחילא דידהו נלענ"ד די"ל שהיא ממשנתנו, שאמרה מיאנה או שחלצה בפניו ה"ז ישאנה, ופשטות הלשון משמע דאפילו משום הרחק אין כאן, ואם איתא כירושלמי, דעיקרא דמילתא באינו ראוי להשתלש תלי', קשה לכאורה איך עירב תנא ותני לחליצה ומיאון בהדדי, תינח חליצה דמסקינן [יבמות, ק"ה, ב'], שאין חולצת אלא גדולה, (וכדאמר התם והלכתא עד שתביא ב"ש), א"כ משישאנה האחד תו לא חזי' לשני, (אם לא שיגרשנה מדעתי') ובזה שפיר י"ל שאין שנים מצויים לחטא בשביל אחד, (וכלשון הטור באה"ע שם) משא"כ במיאון, הא בדידה תלי' מילתא, לעשות קנוניא עם שניהם, היינו להנשא להאחד, ואח"כ לחזור ולמאן בו שלא מדעתי', כדי להנשא גם לשני. (ואף שיש לדחות דעכ"פ בבת אחת אי אפשר, מ"מ מצד הסברא אין נ"מ בזה, מדסו"ס יש שם צד קנוניא לשניהם]. ותו ל"ש לומר בזה כל כך "איתתא לבי תרי לא חזיא": **(ועל דברי אלה העירני ב' אחי הרה"ג החריף המצויין כמוהר"ר אליעזר שי': ממנ"פ במאי עסקינן, אי כשהיא קטנה עדיין, הא בידה למאן בפנינו, ומאי חשד ומאי חשש קנוניא איכא, וע"כ דבשהיא עכשיו גדולה והן מעידין שמיאנה בקטנותה, וא"כ שוב אי אפשר לה השתא לחזור ולמאן עוד, משכבר נתגדלה והדר ליכא כיעור וחשש קנוניא לגבי השני. עכ"ד אחי. ואולם באמת אין מזה סתירה לדברינו, דהא למ"ד [יבמות, ק"ט]. דלא אמרינן בגדולה דגדלי קדושין בהדה, בלא"ה תקשי מאי חשד איכא בעדי מיאון, הא בידה אף השתא למאן כ"ז שלא בעל, ועכצ"ל דבאמת לאו משום חשש שקר אתינן עלה בעדי מיאון, אלא כ"מ שיש לחוש שעדי' היו מלמדין אותה למאן, בכדי שישאו אותה אח"כ, הוי כיעורא, וא"כ שפיר י"ל דאה"נ כשהיא עדיין קטנה, ומדאפשר אז למאן ולחזור ולמאן שפיר יש כיעור גבי שני עדי' גם יחד, והבן

)** ומדאעפי"כ נקטה להו משנתנו למיאון וחליצה בחדא מחתא, ובשניהם אמרה "ה"ז ישאנה", הי' מקום לטעות דסתמא כבית שמאי, דס"ל [יבמות ק"ז] דאין ממאנת וחוזרת וממאנת, (או דס"ל שאין ממאנין אלא ארוסות), דתו ל"ש קנוניא לתרוייהו אף גבי מיאון, ואי כב"ש אז הי' כאן גם במיאון תרתי למעליותא, להסיר כיעור, חדא דאתתא לבי תרי לא חזיא, ועוד דהא ס"ל לב"ש (במשנה דיבמות שם) שאין ממאנת אלא בפני בי"ד, ובבי"ד ליכא חשדא, וא"כ אכתי לא הוי ידעינן אי תרוייהו טעמי בעינן אי בחדא מינייהו סגי, לזה דקדקה משנתנו ואמרה ה"ז ישאנה "מפני שהן בי"ד" (כלומר שהם שלשה, ולעולם כב"ה, וכדאמר אביי התם אליבא דב"ה, דרק מומחין לא בעיון, אבל ג' בעי, עיי"ש ק"ז ב') להודיעך שבטעם זה לחוד, מה שהם שלשה, סגי להסיר חשש כיעור, ואפילו לב"ה דממאנת וחוזרת וממאנת וא"כ חזי' לבי תרי ואף לבי תלתא בזא"ז, מ"מ תלתא לא חשידי. וזה מ"ש הש"ס היא גופה קמ"ל דמיאון בפני ג', כלומר