המדרש והמעשה בראשית עט

ידבק ביבום, מדלא איירי אלא בנטפלין, ע"כ תני ידבק בחליצה, עכ"פ היכי דאי אפשר ביבום. ועדיין פש גבן לברורי המשך ד' הרמב"ם בהלכה זו, היינו מה שהביאה כאן בה' גרושין ולא בה' יבום וחליצה, ששם מקומה) ומה שכ' ומותרת להנשא לאחד מעדי גרושה או מיאוניה ולעולם יתקרב אדם כו' ואין שום שייכות בין סוף דברי הלכה זו לתחילתם

אך לענ"ד יש לישב גם זה, ובחכמה יסד הרמב"ם ז"ל וחיבר לשתי אלה (הא דמותרת להנשא לאחד מעדי מיאוני', והא דלעולם ידבק אדם בחליצה ויתרחק מן המיאונין), בהלכה אחת

ונקדים ד' המשנה, יבמות כ"ה, החכם שאסר את האשה בנדר לא ישאנה, מיאנה או שחלצה בפניו ה"ז ישאנה, מפני שהוא בי"ד, ע"כ. ובגמרא שם, טעמא מפני שהוא בי"ד, הא בי תרי לא, והא תני' עדים החתומים על המקח או על גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה, היא גופה קמ"ל, דמיאון בפני ג', ולאפוקי ממ"ד בפני שנים כו' עכ"ל הש"ס. והוא פלאי, דמה ענין מספר דייני מיאון למשנתנו דכאן, ועוד דאיכפל תנא כולי האי לאשמעינן דלא כהלכתא, דהא כבר תנינן חדא זימנא ובריש סנהדרין החליצה והמיאונין בפני שלשה ובאמת כבר איפסקא הלכתא דלא כסתמי אילין, אלא כאותו הזוג דמיאון בפני שנים [יבמות, ק"א וק"ז]

ברם יש להתבונן בהפרש הלשון שבין תנא דמשנתנו (בהיתר הנשואין לעדי המיאון) לתנא דברייתא (בהיתר השדה לעדי המקח) דתנא דמשנתנו אמר "ה"ז ישאנה" ותנא ברא אמר "לא חשו חכמים". אולם הדבר ברור דתנא ברא דקדק בלשונו "לא חשו חכמים", היינו חכמים לא חשו, ולא חשדו לבי תרי, אך הבריות עכ"פ חושדות אותם, ומשו"ה עכ"פ כיעורא איכא, וכמו שכתבו התוס' שם ד"ה לא, שעכ"פ ירחיק א"ע מן הכיעור, והוא מד' הש"ס חולין [מ"ה ב']. דן את הדין כו' ועדים החתומים על המקח, אעפ"י שכולן רשאין ליקח, מ"מ אמרו חכמים לעולם ירחק אדם מן הכיעור כו'. ברם תנא דמשנתנו בבי"ד איירי (ולא בעדים), ובי דינא י"ל דלא חשידי כלל, ואפילו כיעור נמי ליתא, ושפיר אמר תנא דמתניתין "ה"ז ישאנה" אפילו לכתחלה נמי. וא"כ שפיר ניחא מה דאצטריך תנא לדקדק בלשונו מפני שהן בי"ד ולאשמועינן דמיאון בפני ג', דהא אי לאו שהן בי"ד לא הוי מיתני לי' גבי מיאנה בפניו "ה"ז ישאנה", מדאיכא עכ"פ כיעורא

וכן נלענ"ד להביא ראי' לזה, דבבי"ד ליכא כיעורא, מד' הרמ"א [אה"ע סי' קס"ט] שהזהיר לדיינים שלא ליקח שכר מחליצה, וכ' וז"ל "מפני שכל הטעמים שנמנו לעיל [אע"ה, ק"ל]. בהיתר שכר עדי הגט ליתנייהו הכא". עכ"ד. והנה אחד מטעמי ההיתר גבי עדי הגט כתב הרמ"א שם בשביל שנאסרו העדים לישא את הגרושה, ואמנם כבר נתבאר בברייתא דחולין דבאמת איסורא אף בעדים ליכא, וע"כ שלא נתכוין הרמ"א אלא למה שהעדים עכ"פ משום הרחק אסורים [וכמו שפ' באמת באה"ע סי' י"ב בהגה בשם הג"מ], ומשו"ה רשאים ליטול שכר, וע"ז אמר רמ"א דכלהו טעמי דשייכי בעדים לא שייכי בדיינים, ש"מ דס"ל לרמ"א דבדיינים אף משום הרחק ליתא: **(וכ' אחי הרה"ג כמוהר"ר אליעזר ג"י העירני די"ל בדעת רמ"א שלא אמרה אלא לענין גט, שאין הגט מצוה, ולאו כל כמיני' דמגרש לכוף העדים להזדקק לעדותו ולאסור את המתגרשת ע"ע, בלא קבלת שכר, משא"כ בחליצה אי נימא דהיא גופה מצוה הוי א"כ אף אם תיאסר עליהם המתגרשת, מ"מ מצוה עלייהו רמיא לידבק בחליצה, ואין היתר לקבלת שכרם. אך באמת לישנא דרמ"א לא משמע הכי

)** ואולם הט"ז וב"ש [אה"ע י"ב ס"ק ד'] כתבו להדי' דאפילו בבי"ד איכא משום הרחק [וכן מ' לכאורה מתירוץ ב' שבתוד"ה וכן, חולין מ"ד, ב' שם]. ותמוה מה שלא נתעוררו שדעת הרמ"א ז"ל אינה כן, וכמו שהוכחתי, אלא שהט"ז שם נחית לחילוק אחר, דעד כאן לא אמרו משום הרחק אלא במקח, משא"כ בגרושין דאיתתא לבי תרי לא חזיא. וגם זה פלא, שהט"ז כתב כן