המדרש והמעשה בראשית עח

אע"כ כאבא שאול, ויהי' פירוש ד' בר קפרא ע"ד השלילה ולא ע"ד החיוב, היינו דלעולם ידבק בחליצה כדי למנוע את היבום, דנהי שאם אינם רוצים לא ביבום ולא בחליצה אה"נ דשפיר דמי, אך כשהם רוצים בחדא מהנך לעולם ידבק בחליצה, מדלאבא שאול לעולם מצות חליצה קודמת. וזהמ"ש הש"ס לעולם ידבק כו' כאבא שאול כל זה אי נימא דאין חליצה גופה מצוה

אולם שיטת הרמב"ם בענין זה לא נתבררה, ובשו"ת חת"ס רצה להוכיח שיטתו ג"כ שאין החליצה מצוה, ולענ"ד יש לכאורה להוכיח הכי גם מד' הה"מ [ה' יבום פ"ב, ה' י'] אליבא דרמב"ם, דעמ"ש הרמב"ם שם ביבמה שלא רצתה להתיבם דדין מורדת יש לה וכופין להיבם לחלוץ בלי כתובה, ע"ז כתב הה"מ דרמב"ם לשיטתו דס"ל [פי"ד מה' אישות] דגם באשה שמרדה בבעלה דכופין אותו לגרש בלי כתובה. יעויי"ש בד' הה"מ. הרי דברירא לי' להה"מ דיבמה שמרדה ונשואה שמרדה חד דינא אית להו, ואי הוי ס"ל לרמב"ם בנשואה שלא לכוף, אז בהכרח הי' שלא לכוף גם ביבמה, ואם איתא דמצוה יש בחליצה לתיקון נשמת המת וכדמוכח מד' הזוה"ק] א"כ אפילו אי נימא דבנשואה אין כופין אותו, מ"מ נימא דיבמה שאני, משום תקנתא דאחיו המת. אע"כ דכל החליצה אינה באמת אלא לתקנתא דידה, להתירה לשוק, ומאן דס"ל דבנשואה המורדת לא חיישינן לעיגונא דידה, ה"ה ביבמה, כן הי' לענ"ד נראה להוכיח מדברי הה"מ אליבא דרמב"ם

אך שוב ראיתי שמדברי הרמב"ם עצמו יש להוכיח להיפך, דחליצה גופה מצוה היא

דהנה כתב הרמב"ם [פי"ב מה' בכורים, ה"א] מ"ע לפדות פטר חמור, ואם לא רצה לפדותו מצות עשה לערפו כו' והראב"ד חלק עליו וז"ל א"א בחיי ראשי אין זה מן הפלפול ולא מן הדעה המיושבת, שיחשוב זה מ"ע, אעפ"י שאמרו מצות פדיי' קודמת למצות עריפה, לא שתחשוב מצוה כו' עכ"ל, הרי דס"ל לראב"ד דאין העריפה אלא תנאי, אם לא תפדה, ולרמב"ם מדקרי לה משנתנו מצות עריפה ע"כ דהיא גופה מצוה הוי, עיי"ש בכ"מ. ומה שסתם הרמב"ם כאן פירש בהרחב הביאור בסה"מ שלו [עשין, פ"ב]. וז"ל שם מצוה פ"ב שצונו לערוף פטר חמור כו' ויש למקשה שיקשה ולמה מנית פדייתו ועריפתו שתי מצות, ולא מנית אותן מצוה אחת, ותהי' העריפה מדיני המצוה (כלומר מתנאיה, אם לא פדה), הנה יודע השם כי ההיקש מחייב זה, לולא מה שמצינו לרבותינו לשון, יורה על היותם ב' מצות, והוא אמרו מצות פדיי' קודמת כו' ומצות יבום קודמת למצות חליצה, וכמו שהיבמה מוכנת אם ליבום ואם לחליצה, והיבום מצוה והחליצה מצוה, כן פטר חמור כו' עכ"ל הרמב"ם בסה"מ שם. ואם איתא כד' החכ"צ, הרי תלה הרמב"ם תניא בדלא תניא, דלד' החכ"צ הלא חליצה גופה אינה אלא תנאי ולא מצוה, (להתיר זיקתה כשלא ירצה ליבמה, וכשתרצה היא להנשא), ועוד מיגרע גרע מעריפה, דהתם עכ"פ אי לאו פדיי' לא סגי בלא עריפה, והכא אפשר בלא יבום וגם בלא חליצה, אע"כ דגם הכא לרמב"ם אי אפשר בלא חדא מינייהו

ומדזכינו דלרמב"ם גוף החליצה מצוה הוי, א"כ שפיר מצי מוקים לברייתא דבר קפרא לאו דוקא כאבא שאול, אלא אף כרבנן, דמצות יבום קודמת, ואעפי"כ מדלא מצי למיתני לעולם ידבק ביבום", (דרק בנטפלים מיירי התנא, וביבום ליכא נטפלים, רק עושי מצוה לחוד, וכמו שהסברנו לעיל) שפיר תני לעולם ידבק בחליצה, היינו דעכ"פ היכי דא"א ביבום, יהי' נטפל לחליצה, מדגם היא מצוה הוי

ומעתה סרה קושיתו הראשונה של הלח"מ, שכבר אמרנו שמן הסתירות שבש"ס גופי' בענין מצות חליצה ע"כ מוכח דיש גם לבעלי התלמוד דעות חלוקות בזה אי מצוה הוי אי תנאי הוי, וסוגי' דיבמות י"ל דאזלה אליבא דשיטה דתנאי הוי, והיא דדחיק לי' לאוקמי ברייתא דב"ק דוקא כאבא שאול, וכדאמרן, משא"כ לרמב"ם, דס"ל לדינא דמצוה הוי, שפיר הביא לדינא דברייתא, אע"ג דכרבנן ס"ל, דאע"ג דלדידהו יבום קודם, מ"מ מדאי אפשר למיתני