המדרש והמעשה בראשית עז

דיינים וכדומה, כמו בנדרים שעושה המצוה הוא הנשאל בעצמו, והחכם המתירו אינו אלא מסייע, וכן בהבאת שלום שגוף המצוה היא על האוהבים המשלימים, והמשלים ביניהם אינו אלא נטפל, וכן בחליצה הדיינים המזדקקים הם הנטפלים ועל כל אלה אמר תנא, דאע"ג דמצוה לאו עלייהו רמי', מ"מ לעולם "ידבק אדם", ימציא א"ע ויטפל להם. ולפי"ז איך יאמר "ידבק ביבום", והיבום אינו צריך לא דיינים ולא שום נטפלים לזה [וע' מל"מ פ"ב מה' יבום, ה"ד, שנסתפק דאולי גם עדים לא בעי], וא"כ קשה לפי"ז, מנא לי' לש"ס למידק דבר קפרא כאבא שאול ס"ל דמצות חליצה קודמת, דלמא כרבנן, ואעפי"כ שפיר שבק תנא יבום, ואמר דידבק בחליצה, היינו היכי דאי אפשר ביבום, דנהי היכי דאפשר ביבום יבום עדיפא, מ"מ הא לעולם ידבק ביבום ל"ש למימר, מדלא מיירי אלא בנטפלין, וביבום ל"ש זה וכדאמרן

אלא דבאמת יש לתרץ, דהנה כבר חקרו גדולים אי חליצה מצוה גופה הוי, או רק הכשר מצוה, להתיר זיקתה לשוק, ואם אינה רוצה להנשא ולא להתייבם אין מצוה בחליצה. וידוע שהחכ"צ בשו"ת שלו סי', א', תפס במושלם כדעה זו האחרונה וכן החזיק אחריו בשו"ת חת"ס [חאה"ע ס' פ"ה] עיי"ש שהביאו ראיות לדבריהם מן הש"ס. ואמנם ידוע שדעת הזוה"ק ופ' חקת] היא להיפך, דגוף החליצה מצוה הוי וכן ראיתי להג' בעל עמק יהושע [ס' כ"ג], שהביא גם הוא חבילות ראיות לדעה זו

ולענ"ד יש להוסיף ראיה על ראיותיו גם מסוגית הש"ס [דיבמות ל"ט, ב']. מהא דאמר התם בברייתא יבמה יבא עלי' מצוה, כו' סד"א רצה כונס רצה אינו כונס ת"ל כו', ומקשה הש"ס, רצה אינו כונס, והא אגידה בי', ומשני אלא סד"א רצה כונס רצה חולץ, ת"ל יבמה יבא עלי', כמאן כרבנן (דס"ל מצות יבום קודמת) עכ"ל הש"ס, ולכ"ק למה לי' לשבש הלשון דברייתא, הא ודאי דלענין יבום כו"ע ל"פ דהיא גופה מצוה היא, וגם כששניהם אינם רוצים עכ"פ איכא ביטול מצות יבמין, ובפרט לרבנן דאבא שאול, דאליבייהו אזלא ברייתא דידן, וא"כ לעולם נימא הגירסא כדמעיקרא, סד"א רצה כונס רצה אינו כונס כו' כששניהם אינם רוצים לא ביבום ולא בחליצה, ת"ל יבמה יבא עליה (דאעפי"כ איכא מצוה ביבום), אע"כ דמדמשבש הש"ס ללישנא דרצה ונס רצה אינו כונס, מכח הקושיא דהא אגידא בי' וגריס רצה כונס רצה חולץ, ש"מ דס"ל דזה פשיטא דמדאגידה בי' תו לא סגי בלאו חדא מינייהו, או כניסה או חליצה, (ואפי' בשאין שניהם רוצים) אלא דסד"א דעכ"פ משתי אלה באיזו שירצה יבחר, ת"ל יבמה יבא עליה מצוה, וכרבנן דאבא שאול דמצות יבום קודמת. ומוכח לפי"ז מסוגיא זו דגוף החליצה מצוה היא: **(ומר אבא הגאון שליט"א אבד"ק לובלין הביא ראי' מש"ס ערוך [יבמות קי"ב, א'] נטולה אני מן היהודים כו' לענין יבם מאי, רב אמר יבם אינו כבעל ושמואל אמר יבם כבעל כו' ופי' ר"ת התם דלרב דלא מסקא ליבם אדעתה (אלא דממילא נאסרה עליו) כופין אותו לחלוץ, ולשמואל דמסקא אדעתה מבקשין לחלוץ עיי"ש, והא התם הלא בין כך ובין כך היא נטולה מכל היהודים ולמה נכוף לחלוץ, אלא ע"כ כשאינה רוצה להנשא ג"כ לא סגי בלאו חליצה. ויש לדחות. וצ"ע בריטב"א שם. שוב ראיתי שכ' אא"ז הגאון זצ"ל הביא לראי' זו בספרו מעי"ח בשם אחר עיי"ש

)** וכבר אמרנו שהחכ"צ והחת"ס הוכיחו מש"ס דילן את ההיפך מזה, ועכצ"ל דיש לבעלי התלמוד דעות חלוקות באותו ענין. ואמנם לאותה השיטה דאין בגוף החליצה מצוה, ודאי דל"ש כלל לומר לעולם ידבק אדם בחליצה" כיון דרשאים הם שלא לחלוץ כלל, כשלא ירצו שניהם. וי"ל דבשיטה זו אזיל סתמא דש"ס יבמות ק"ט, ועל כן לא מצא דרך אחרת ליישב דברי בר קפרא, דלעולם ידבק אדם, אלא אליבא דאבא שאול, דלרבנן קשי' ממנפ"ש, אי כשהם רוצים ביבום הא לדידהו באמת יבום עדיפא, ואי דניחא להו לדידהו בלא יבום למה ישתדל לידבק בחליצה, הא אנן השתא קיימינן דאין גוף החליצה מצוה, אלא כדי להתירה לשוק בלבד