המדרש והמעשה בראשית עו

פרשת ויגש [על הערבונות והפקדונות] כי עבדך ערב את הנער וגו' בני אם ערבת לרעך כו' א"ר חנינא ברח מן שלש והדבק בשלש, ברח משלש, מן הפקדונות ומן הערבונות ומן המיאונין, והדבק בשלש, בחליצה ובהיתר נדרים ובהבאת שלום בין אדם לחברו דבר אחר בני אם ערבת זה יהודה שנאמר אנכי אערבנו [עכ"ל הב"ר, צ"ג, ובילקוט מ"ז

] והנה מאמר זה, ברח משלש והדבק בשלש, ברייתא ערוכה היא גם בש"ס [יבמות ק"ט ב']. תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בשלש ויתרחק משלש כו' בחליצה כאבא שאול (היינו דמצות חליצה קודמת) כו' בהבאת שלום דכתיב כו', "בהפרת נדרים" כר' נתן, דתני' ר"נ אומר הנודר כו' והמקיימו כאילו הקריב עליו כו' "מן המיאונין" דלמא גדלה ומיחרטא בה, מן הפקדונות, בבר מתא, דבייתי' כי בייתי' דמי, (פירש"י דמשהוא רגיל אצלו, דלמא יגנבנו ממנו ויחזור ויתבענו), ומן הערבונות, בערבי שלציון (פירש"י שם מקום כו'. ל"א שם הערבון, ששולף עצמו מן הלוה ותוקע עצמו על הערב). עכ"ל הש"ס. ולא נוסף ע"ז במדרש הנ"ל אלא מה דמסיים בה, "ד"א בני אם ערבת כו' זה יהודה" כו', ולהלן יבואר בדברינו דהפרש גדול יש בי, כל ערבות דעלמא לערבות דיהודה

וראשון תחילה נאמר כי יש לנו תימא בדעת הרמב"ם שהשמיט ולא הזכיר למימרא זו כלל, לא לענין היתר נדרים (אע"ג דגם איהו פסק כר' נתן, דהנודר כאילו בנה במה כו', ע' רמב"ם סוף ה"נ פי"ג) ולא לענין ערב [ע' רמב"ם ה' מו"ל פ' כ"ה כ"ז] **(ואמנם זכר אותה הרמב"ם [פ"ה מה"ד ה' י"ג] בין המדות שנשתבחו בהם תלמידי חכמים "שאינו נעשה לא ערב ולא קבלן ולא בא בהרשאה עכ"ל ומשמע שאין זאת לו אלא מדרך המוסר לת"ח דוקא, והלא בר קפרא על כל אדם אמרה. והא דלא בא בהרשאה שדרשוהו חז"ל מקרא דדברי קבלה מאשר לא טוב עשה כו' [שבועות, ל"א, א'] הביא הרמב"ם גם במקומה (פ"ג מה' שלוחין) על כל אדם והא דערב דדריש לי' מקרא דאם ערבת השמיטה במקומה לגמרי:)** ולא לענין פקדון, ורק לענין מיאון וחליצה כתב הרמב"ם [בפי"א מה' גרושין, ה ע"ש וז"ל שם ומותרת האשה להנשא לאחד מעדי גרושיה או מעדי מאוניה, או לאחד מן הדיינים שחלצה בפניהם, שאין חוששין אלא לעדות אחד. ולעולם יתרחק אדם מעדות מיאון ויתקרב לחליצה". עכ"ל

וגם ד' רמב"ם אלו חמורים הם, שכבר הקשה עליו בלח"מ, חדא שדבריו נגד הש"ס, דבש"ס מוקי להא דבר קפרא (דאמר ידבק בחליצה) כאבא שאול, דס"ל מצות חליצה קודמת, והא רמב"ם כרבנן דאבא שאול ס"ל, [ה' יבום פ"א, ה"ב] ואיך אמר ידבק בחליצה, ועוד מאי שייטי' דדין זה להכא בהלכות גרושין, ומה זו סמיכה לראש ד' הרמב"ם בה' זו. עכת"ד הלח"מ שם, וע"ש דמסיים וז"ל "ולא ידעתי להלום ד' הרמב"ם הללו". ואנחנו נוסיף לדקדק במה שכ' הרמב"ם יתרחק אדם מעדות מיאון למה מעדות דוקא, ומדוע לא הספיק לו לשון הש"ס "יתרחק מן המיאונין" כמו שכ' "ויתקרב אל החליצה"

ואמנם קושיתו הראשונה של הלח"מ יש וישב לפיענ"ד, דודאי שאפילו לרבנן דאבא שאול לא שייך למיתני לעולם ידבק אדם ביבום", דהא תנא לאו בעושי דבר של המצוה מדבר (דא"כ מאי ידבק בשלש דקאמר, ידבק ברמ"ח עשין הוי לי' למימר, ומאי אולמא דשלש אלה) וע"כ דבמקיימי דבר קמיירי, היינו באותן שאינם אלא נטפלים לעושי מצוה, עדים או