המדרש והמעשה בראשית עה

האחד יותר מחבריו, באופן שאין לשאול מאי חזית כמסירתו דהאיך, וכמו כן בודאי דאין שום נ"מ ם היחוד הוא להריגה או שהוא יחוד להצלה, דכש"כ אם אחד מהם כשימסר עלול הוא להנצל ולהציל גם חבריו עמו, יותר. מאינך, בודאי דזהו יחוד דידי', מדלא שייך תו לשאול עליו מאי חזית

והנה כאן היו כולן בסכ"נ, דהא להעביר ע"ד היתה הגזרה, ובהכרח הי' שימסרוהו כולם, וגם ההליכה וההשתדלות לבטל הגזרות היתה ג"כ בסכנה, אלא שמיוחדים היו בזה רשב"י וראבר"י יותר מכל שאר ב"י, במה שהם היו מלומדים בנסים, ועלולים בהליכתם ובהשתדלותם להנצל וגם להציל, יותר משאר חבריהם הרי שהאונס עצמו כאילו יחד לו את אלה, לא יחוד דהריגה אלא יחוד דהצלה, ולענין דינא היינו הך, מדל"ש לשאול מאי חזית זהו מה שאמרו ילך רשב"י שהוא מלומד בנסים, ואחריו מי ראבר"י", (ואף דאיהו אכתי בימי ילדותו הוי אך בטחו בזכות ר' יוסי אביו כמבואר למעיין בש"ס שה)

ממילא מובן דבחירה זו, שבחרו כל ב"י בהם, לכבוד גדול היתה לרשב"י ולר' יוסי, שהיא היתה עדות להם שאין בכל ב"י מלומדי נסים כמוהם (דאל"כ הדר אין זה יחדוהו לגבי דידהו, כמובן) וכבר ידוע מ"ש חז"ל [קדושין ל"א, ב'] הנשמע בדבר למקום אל יאמר שלחוני בשביל עצמי כו' אלא הכל בשביל אבא. במדת חכמים זו אחזו גם רשב"י ור' יוסי, לתלות כבוד הנסים שנעשו להם עד כה וגם כבוד הבחירה שנבחרו עתה בכבוד אבותיהם. איברא דאינה דומה זכות אבות בחיי האבות אל הזכות דלאחר מותם (וכעין מ"ש חז"ל [יומא ע"ה, ב'] בדיל רבה אכל תלמידא) וזהו מה שאמרו להם רשב"י ור' יוסי: ,אילו היה יוחאי אבא קיים, אילו הי' אבא חלפתא קיים הייתם יכולין לומר לו תן בנך להריגה" ואין זה ל' תימא, אלא בניחותא, כלומר דעו שהנסים דעד עכשיו בשביל אבותינו היו, ואילו היו קיימים אז באמת הייתם יכולין לומר לכאו"א מהם "תן בנך להריגה", מדהוי זה כיחדוהו, דמה לי יחוד דהריגה ומה לי יחוד דהצלה

אבל עכשיו משמתו האבות שבשבילם היינו מלומדים בנסים, הלא לא טובים אנחנו עוד מיתר הת"ח שבדור, וא"כ תו אין כאן לגבי דידן שום יחוד מצד האונס יותר מלזולתנו, והדר יש לשאול מאי חזית. ה ואמנם תלו רשב"י ור"י בכבוד אבותיהם אעפ"י שבלבם ידעו שגם הנסים דעד עכשיו בשביל עצמם היו. וכך היא המרה [ע' ש"ך יו"ד ר"מ ס"ק ט' בשם ב"י], וע"כ לא יפלא עוד שאעפ"י שאמרו מה שאמרו, מ"מ הלכו והכניסו א"ע לסכנה, מדידעו האמת שהאונס מייחד אותם יותר מזולתם: **(ובספר שו"ת כת"י של אבא מארי הגאון הג' כמהור"ר הלל שליט"א אב"ד דלובלין ראיתי שהביא גם הוא (בתשובתו להרה"ג מדובענקא) ישוב לד' הרשב"א בענין הירושלמי דפ"ח דתרומות המובא לעיל, ותמצית דבריו הרחבים שם, דבמסירת הנשים משום לתא דשפ"ד נגעו בה, היינו שמא תלך ותמסור א"ע לקטלא (כדין ג"ע יהוא"י), ומשום מאי חזית כו' אין מוסרין את זו להציל את האחרות. ומשו"ה לא פליג ר' יהושע גם בהא, כמו דפליג במ' י"א לענין ככר של תרומה. (ע' פי' הרמב"ם שם). וירושלמי י"ל דס"ל דבאמת אין חיוב לנערה המאורסה למסור נפשה, מדקרקע עולם היא, ורק מחששא דצנועות אין מוסרין את האחת ומשו"ה ס"ל בהיתה א' מהן טמאה דעכ"פ היא יצאה מכלל צנועות מוסרין אותה. אך רשב"א לשיטתי' דגריס בש"ס דילן בנערה המאורסה תיהרג וא"ת (פ' תוס' סנהד' שם ובר"ן פסחים) וממילא דמדינא חייבת למסור א"ע, וא"כ אפי' בטמאה אין מוסרין. ומדוקדק לשונו (הובא בכ"מ ה"ה מיסוה"ת) שכ' אבל אשה אם חללה א"ע פ"א תוסיף על חטאתה פשע כו' רצונו דנהי דיצאה מכלל צנועות מ"מ לא נחשדה שתעבור שנית, וא"כ לאו כל כמינייהו דאינך להציל נפשייהו בנפשה של זו וקצרתי מאד:)**