המדרש והמעשה בראשית עד

דהויין בי' בשמעון תרתי, ומותרים היו למוסרו אף לפי מש"פ רמב"ם כר"ל. בד"א אילו הי' שמעון לבדו אשם בדבר, ואינהו נקיים, אך באמת הא הי' ביד כולם להצילו, ואעפ"י דלאו כולם עבדי מעשה, מ"מ הא כולם עברי על ל"ת ע"ד רעך, [ע' חו"מ סי' תכ"ו, הרואה אח חברו טובע כו' ויכול להצילו כו' עובר כו'. ונהי דח"ו לומר על שבעי יה שעשו בזדון ובודאי מוטעים כדין היו מתחילה, אך בטעות זו הא שוה הי' שמעון להם, ועכשיו נוכחו כולם מטעותם], ולפי"ז הדר הוי להו כולם שוים, ואין היתר למסור את האחד, וכדאמרן (וכפי שהוכחנו דלא כמ"ש בס' תפל"מ), דבכולם שוים לרעה אין מוסרין

וראה כמה מדוקדקים איפא עפי"ז סדרי המקראות והמדרשים. שאחרי שאמר לחם אחיכם אחד יאסר (ואליבא דרמב"ם צ"ל שגם ייחד להם את האחד) נתעוררה אצלם השאלה אם דבר זה מותר להם עפ"י הדין. ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו, כלומר אנחנו כולנו, ולא שמעון לבדו), אשר ראינו בצרת נפשו (וכדין הרואה את חברו טובע כו' החובה היתה על כולנו) בהתחננו אלינו בו', ומוסיף ע"ז המדרש: שהי' יוסף מתחבט לפני כאו"א מהם שיתמלא עליו רחמים" עפי"ז אין אלו הדברים דברים של צדוק הדין בלבד, (שא"כ אין כאן מקומם, וכמו שהקשינו למעלה), אלא דברים בעתם, להלכה ולמעשה, מה שראו להחמיר ע"ע בצדקתם, להורות כי כמוהם כשמעון כולם אשמים בדבר, ואין בדין שימסרו אותו להציל א"ע, היכי דשוין לרעה, וכמו שהוכחנו "ויען להם ראובן" ראובן בא עוד לחזק את הטענה, לאמר נהי דלענין גוף מעשה דיוסף עוד יש מקום לחלק בינינו לבין שמעון, דאיהו עביד מעשה ואנו חטאנו רק בשוא"ת, אך באמת דעו לכם כי לא את עון יוסף לבד פקד עלינו ד' הפעם, כי עוד יותר ממנו הרעונו לאבינו הזקן, עם הבשורה הנוראה והבדוי' כי טרוף טורף ילד זקוניו, ובערמה זו הלא בודאי כולנו שוין, כמונו כשמעון. "ויען להם ראובן הלא אמרתי אליכם (בנוגע ליוסף התריתי בכם) אל תחטאו בילד ולא שמעתם" (זאת ועוד אחרת): וגם דמו הנה נדרש" מוסיף המדרש דמו של יוסף ודמו של הזקן" ובנוגע "לדמו של הזקן" הא בודאי כולנו אשמים בשוה. ע"ז מספר הכתוב כי בטענה זו השתיק ראובן את כל המערערים, והסכימו כולם שלא למסור מצידם, עד שבא יוסף עצמו "ויקח מאתם את שמעון"

איך שיהי' הנה יצא לנו מדברינו דגורל לא עדיף מיחדוהו, וא"כ לר"ל דבעינן תרתי, יחדוהו וגם ח"מ, גם בגורל לחוד לא מהני גם הוכחנו דהלכתא כר"ל בזה, וכמו שפ' הרמב"ם (אף שהשיגו עליו הראשונים ז"ל): עוד הוכחנו דאפילו בהיתה אחת מהן מחוללת אין מוסרין בידים, וכרשב"א, (ותירצנו מה שהשיג עליו בדג"מ, יו"ד קנ"ז), גם נתברר לנו מדברינו דבהיו כולם חייבין ה"ז דומה כאילו היו הכל פטורין. (ודלא כמו"ש בס' תפל"מ) וזהו מה שרצינו לבאר במאמר זה. ואמנם חלילה לנו להכריע בדברים הכתובים ע"ד החידוד במה שנחלקו בו גדולי עולם, ואין אנו אלא כמעירים, לפי שנוגעות שאלות אלו לספק נפשות וע' מ"ש בנוב"י מהד"ת שם. ודו"ק

ועפ"י דברינו דלמעלה הבנתי מאמר תמוה לחז"ל [מעילה, י"ז, א'] פעם אחת גזרו גזרה שלא ימולו את בניהם ושלא ישמרו את השבת כו' אמרו מי ילך לבטל הגזרות, ילך ר"ש בן יוחאי שהוא מלומד בנסים, ואחריו מי, ר"א בר' יוסי (כאן לא סיימו שהוא מלומד בנסים, מפני שלפי הנראה מן הש"ס שם עדיין בימי ילדותו של ראבר"י הוי מעשה) אמר להם ר' יוסי אילו הי' אבא חלפתא קיים הייתם יכולין לומר לו תן בנך להריגה. אמר להם רשב"י אילו הי' יוחי אבא קיים הייתם יכולין לומר לו כו' וכשהיו מהלכין בדרך כו' עכ"ד הש"ס, ומה נפלא הדבר דמעיקרא מאי קאסברי רשב"י וראבר"י שלא רצו לילך וטענו אילו הי' אבא קיים כו' ולבסוף מאי קאסברי שהלכו. ועוד מה זה שתלו טענתם באילו הי' אבא קיים. כאילו ח"ו משוא פנים יש בדבר

ולענ"ד י"ל דמאמר זה מיוסד עפ"י הדין של המשנה דפ"ח דתרומות המובא למעלה, ועפי"מ שבארנו דאין שום נ"מ אם האנס מיחד או איזה אונס אחר מיחד את