המדרש והמעשה בראשית עג

המקשן, דמוסרין את המחוללת או את השפחה, ע"כ הוא משום דאיהי עלולה לאותו מעשה יותר מחברותי', וא"כ בדין הי' לומר אף גבי רציחה כן, ואין לך עלול לזה יותר מן החייב מיתה, ואיך אמרה הברייתא דרק מטעם יחוד מסרוהו לשבע ב"ב, תי"ל דבלאו יחוד נמי, הא שבע ב"ב חייב מיתה הוי, (וזה עדיף לענין רציחה מאילו היתה א' מהן טמאה לענין טומאה), ומדאעפי"כ אמרה ברייתא אא"כ יחדוהו, ש"מ דחיוב מיתה לחוד לא מעלה ולא מוריד לענין זה, וק"ו דגם מה שא' מהן מחוללת או שפחה אינו מועיל להתיר למסור אותה בלי יחדוה. זהו לפי דעתי פי' סוגית הירושלמי, וניחא השתא ל' לא מסתבר דקאמר, וניחא סמיכות ענין זה לתוספתא דשב"ב. עכ"פ מוכח להדי' כד' הרשב"א, ודלא כדג"מ, דאי ס"ד דמוסרין בלי יחדוה מחוללת או שפחה לענין טומאה, כ"ש דיש למסור ח"מ לענין רציחה, בלי יחדוהו, והלא התוספתא להדי' אמרה יחדוהו, אע"ג דבשב"ב איירי, דח"מ הוי

אמנם כ"ז אינו אלא אליבא דר"ל, דס"ל דתרתי בעינן לענין רציחה, ח"מ וגם יחדוהו, ולדידי' ע"כ מה שאמרה התוספתא כגון שב"ב, בדוקא קתני, דהויין בי' תרתי, וא"כ שפיר מוכת מזה דגם בחייב מיתה לחוד לא סגי, ודגם לענין טומאה במחוללת או שפחה לחוד לא סגי וכדאמרן, משא"כ לר' יוחנן דביחדוהו לחוד באמת סגי, ע"כ מה דנקטה הברייתא "כגון שב"ב" לאו דוקא, ויחדוהו הוא העיקר, א"כ אין שום ראי' מברייתא זו לתרץ קושית הירושלמי (לפי פירושנו בו) מהא דא' מהן מחוללת, דדלמא אה"נ כמו דסגי ביחדוהו לחוד סגי נמי בח"מ לחוד וה"ה במחוללת לחוד לענין טומאה דהא לר' יוחנן ע"כ ברייתא לצדדין קתני. היינו או יחדוהו לחוד, או ח"מ לחוד. ומדאעפי"כ הביאה סתמא דסוגית הירושלמי ראי' מברייתא זו לענין מחוללת או שפחה ולפי"מ שפירשנו ש"מ דסתמא דתלמודא כר"ל ס"ל, דלגמרי דומי' דשב"ב בעינן ח"מ וגם יחדוהו, וניחא מה שהקשו על הרמב"ם, שפ' כר"ל לגבי ר' יוחנן, דיש לו ראי' לרמב"ם מסוגית ש"ס ירושלמי, וכדאמרן

עפ"י הדברים האלה תתברר לנו עוד חקירה דיניית אחת בענין זה, היינו מה שראיתי בפ"ת ליו"ד [קנ"ז ס"ק י"ד] שהביא בשם הגאון תפל"מ דהכל מודים באם היו כולם חייבי מיתה, דמוסרין את הא', ולא דמי לאילו היו כולם כשרים עכ"ל. והנה אולי להג' הנ"ל ראיות לזה שלא זכינו לאורן. אך לענ"ד אין זה מסתבר לא מן הגמרא ולא מן הסברא, מן הגמרא, דא"כ הדר לא הוי דומי' דשבע בן בכרי, דהתם כולם כשרים הויין, וכמו שאמרה האשה החכמה אנכי שלומי אמוני כו', למה תבלע נחלת ד' כו'. ומן הסברא, דהא חזינן דהירושלמי מדמי אהדדי היתה א' מהן מחוללת (לענין טומאה) להי' א' מהן חייב מיתה (לענין רציחה) וע"כ סברתו, דמה שהאחת עלולה למעשה זה יותר מחברותי' הוא הגורם להתיר מסירתה, וא"כ בכולן שוין לגריעותא הדר הו"ל ככולן שוין לטובה. וז"פ. ודברי התפל"מ צ"ע: **(ואולי י"ל בסברת התפל"מ דשאני כולן חייבין מיתה מכולן מחוללות, דבח"מ י"ל דלחיי שעה לא חיישינן מדבכוב"כ ח"מ, ובתרי קטלי לא קטלית ליה, משא"כ במחוללות הא גם לתוספת טומאה יש לחוש דאטו מי שאכל שום כו'

)** עכשיו נחזור לעניננו דלמעלה, לענין מסירת שמעון ליוסף ע"י האחים, דמדהוכחנו כשיטת הרמב"ם דפ' כר"ל דבעינן תרוייהו, ע"כ לא הוי מהני אפי' אי יחדו יוסף לשמעון, דהא עכ"פ לא הוי שמעון חייב מאסר לפי סברת האחים. אך כבר כ' הט"ז יור"ד קנ"ז ס"ק, דח"מ לאו דוקא מדינא, וה"ה בשהי' א' מהן ח"מ לגבי האנס יותר מחבריו. וי"ל דזהו מה שדקדקו חז"ל במדרש לספר לנו כאן, דשמעון הוא שהטיל את יוסף לבור תחילה, [ע' במדרשות], כלומר, וא"כ בצדק דרש יוסף מהם שימסרוהו לו עכ"פ לאחר שייחדו להם, (דאע"ג שעדיין לא התודע יוסף לאחיו, אך הא בם כבר ידע מרת נפשם, דבשל מעשה דיוסף הביא עליהם ד' את כל הרעה הזאת), לפי