המדרש והמעשה בראשית עב

י"ד]. דמורד א"צ למיידייני'. עכת"ד. והוא תמוה, ובמח"כ לא הועיל כלום, דהא ניחא אילו מסרוהו חי לשב"ב, אבל הא קרא קאמר ותאמר האשה אל יואב הנה ראשו מושלך אליך [ש"ב, כ'] וע"כ א' משלש אלה, או שדנוהו מכבר, או שדנוהו עכשיו בטרם שנמסר ליואב, או דל"צ למדייני' (דהא עכ"פ מוכח קרא דמסרוהו ליואב לא חי אלא מת) והא יואב לאו אנס הוי, ורק מטעם מורד תבע לי', וא"כ אי ס"ד דלא דנוהו ודצריך למידייני' א"כ הוי להו למוסרו כדי לדונו חי ולא מת, ע"כ שגם ר"י יודה דשב"ב חייב מיתה הי'. ואין לומר דאנשי אבל בית מעכה באמת שלא כדין עשו, דא"כ הא אין ללמוד מעובדא דשב"ב כלל, ומנא לן דשרי אפילו בדאיכא תרוייהו, ח"מ וגם יחדוהו? אלא ע"כ לר"י הוי שב"ב ח"מ, ואעפי"כ ס"ל דבעינן דומה לשב"ב רק ביחדוהו לחוד, ולא יותר. והדרא הקושי' על הרמב"ם, מ"ט פ' כר"ל לגבי ר' יוחנן. ונלענ"ד לתרץ דחילי' דרמב"ם מאותה סוגי' גופה דירושלמי [פ"ת דתרומות] ששם נחלקו ר"י ור"ל

דהנה הרשב"א [הובא ברמ"א, ביו"ד קנ"ז שם], פ' באמרו להם תנו לנו אחת מכם ונטמאנה דאין מוסרין אפי' היתה א' מהן טמאה או שפחה אא"כ יחדוה. והוא מן הירושלמי, דאמר התם על מתניתין דתרומות אלא מסתבר שכבר היא טמאה, לא מסתברא שהיתה א' מהן שפחה", עיי"ש, ובעל נוב"י בס' דג"מ תמה על הרשב"א, דאיך יתכן לפרש ד' הירושלמי בניחותא, דאין מוסרין אף את הטמאה וגם לא את השפחה, והא בשפחה לערבי עכ"פ אין שום איסור בדבר, דהא ר"ש מסר לה להדי' לערבאי [ע' נדה מ"ז] עיי"ש בדג"מ, דמטעם זה דחה להא דרשב"א מהלכה, אף בישראלית שהיתה טמאה מכבר

ולענ"ד אין זה מספיק לדחות ח"ו לד' הרשב"א בקש, דמנא לי' דמשנתנו דתרומות משום איסור ביאה נגעה בה, הא בלא"ה אונס שרי באשה שהיא קרקע עולם, כמבואר בריש כתובות, ובפ"ז דסנהדרין], וע"כ דטעם המשנה הוא משום דבלא יחדו הוי כמציל א"ע בגופו של חברו. והלא אפי' בממונו של חברו אינו רשאי להציל א"ע, ואף במקום פקו"נ, רק ע"מ לשלם אח"כ [ע' כ"ק ס', ובשו"ע חו"מ שנ"ט], וזה פגמא דגופא הוא להבעל לאנס, ולאו כל כמיני' דהאי להציל א"ע בפגמו ש"ח. [וע' בשו"ת רדב"ז סי' תרכ"ז דאין חייב להכניס א"ע בסכנת אבר אף משום הצלת נפשו של חברו ובנ"ד אין כאן פקו"נ, דהא לא אמרו תנו א' ונטמאנה ואם לאו נהרוג כולכם, אלא ואם לאו נטמא את כולכם, והלא גם בטומאת כולן אין איסור, דאונס שרי]

זהו לענ"ד טעם משנתנו אליבא דרשב"א, ועלה הוא דאמר בירושלמי דה"ה אף בשהיתה א' מהן טמאה או שפחה, דעכ"פ אף בדידהו איכא פגמא, ואין האחרות רשאין להציל א"ע אף בפגמן של אלו. ולפי"ז שפיר קאמר הרשב"א דירושלמי בניחותא מתפרש, ולק"מ מה שהקשה הג' בעל נוב"י גבי שפחה מהא דנדה, מ"ז, דהתם רב ששת בשפחה דידי' עביד, דפגמה דילי' ואי בעי מסר לה למנוול ומוכ"ש, ובשלו הוא רשאי, ואין ראי' להתיר למי שאינו אדון להציל א"ע לכתחילה מפגם עצמו, ע"י פגמא של שפחת חברו

ולענ"ד לא מסתייע דקושי' ליתא לרשב"א מד' הירושלמי אלא דראי' נמי איכא, דז"ל הירושלמי שם: אלא מסתברא אם היתה כבר טמאה, לא מסתברא אם היתה שפחה אחת מהן, תני סיעת בני אדם כו' תנו לנו א' מכם ונהרגנו כו' אא"כ יחדוהו כגון שבע ב"ב. עכ"ל הירושלמי, והנה הלשון "לא מסתבר" דאמר הירוש' תמוה, בין לרשב"א בין לדג"מ, גם אינו מדוקדק ההמשך לזה אל התוספתא דשבע ב"ב, שהביא עלה הירושלמי, ותיכף אמתניתין הו"ל להביא תוספתא דא, כמבואר למעיין שם

ונראה לי דהאי לא מסתברא כו' קושי' היא שמקשה הירושלמי אמשנתנו, כלומר, האיך פסקה משנתנו ותני דלעולם לא ימסרו, והא יצוייר "שהיתה א' מהן טמאה או אם היתה שפחה אחת מהן" ובכה"ג ודאי הסברא החיצונה נותנת למסור את המחוללת או את השפחה, ולמה סתמה משנתנו, דמשמע דלעולם אין מוסרין, וע"ז מתרץ הירושלמי דהאמת לא כן הוא, ומוכיח זאת מן התוספתא "תני סיעת בנ"א כו' אא"כ יחדוהו כשב"ב", והיינו דהא ודאי אי נימא כס'