המדרש והמעשה בראשית עא

מאי חזית, אך היכי שאם לא ימסור ימסרו גם שניהם אז ודאי דשנים כסיעה דמי', וז"פ, וכן מצאתי להדי' גם בשו"ת שער אפרים, וא"כ קשה לי הא דאפלגי בן פטורא ור"ע [ב"מ, ס"כ, א'] בשנים שהי' לא' מהם קיתון של מים כו' דבן פטורא אמר ישתו שניהם וימותו, עד שבא ר"ע ודרש וחי אחיך כו' חייך קודמין, והא בכה"ג דיש לראובן מים ולשמעון אין לו, ה"ז כאילו בא אונס הצמא וייחד לו את שמעון, (דמה לי אונס אנס ומה לי אונס צמא), ואם לאו יהרוג שניהם בצמא, ואיך א' בן פטורא ימותו שניהם, ואף ר"ע לא שמע למלתי' אלא מקרא דחייך קודמין, משמע דרק לתת לו אינו חייב, והא בכה"ג אפילו למסור בידים היי שרי, דהא דמי ליחדוהו. אלא ע"כ דאפילו ביחדוהו ממש לא סגי אם לא בחייב מיתה כשב"ב, ומדזה ל"ש גבי מעשה דבן פטורא, משו"ה הוצרכו לקרא דוחי אחיך. אך באמת אין ראי' מזה, די"ל דאי לאו קרא דחייך קודמין אז הוי מיחשב הקיתון שיש לראובן כאילו הוא גם של שמעון, דהא חייב לתת לו משום ל"ת על דם רעך, ואף בע"כ הי' יכול ליטלו כדי להציל א"ע, [ע' חו"מ שנ"ט, ס"ד, וסי' ש"פ ס"ג] ומדפסק כאן דין בעלים באופן זה, הדר הו"ל שניהם שוים בזה, ואין כאן יחדוהו, ורק לבתר דגלי קרא חייך קודמין אז אהדרינן לכללא קמא, דבמקום שגם ראובן בסכנה אז קנין שיש לו הרי הוא שלו להצלתו, וממילא דהדר הוי אונס הצמא כיחדוהו לגבי שמעון, ואה"נ דביחדוהו לחוד סגי וכר' יוחנן, ואמנם אע"ג דמהא דבפ"ט אין ראי' לדר"ל מ"מ כבר אמרנו דעל ר"י להביא ראי', דלא בעינן ח"מ כשב"ב, וס"נ להקל, ומנא לי' למיעבד עובדא למסור בידים

ונלענ"ד דהנה ראיתי בס' תפל"מ [ה' עכו"ם, קנ"ז] שכ' דע"י גורל לכו"ע שרי ואפי' בלא יחדו, ועובדא דהטלת יונה יוכיח שהי' עפ"י הגורל וע' פדר"א וכן מסירת בני שאול אל הגבעונים ע"י קליטת הארון שהי' ג"כ כעין גורל עכ"ד

ולענ"ד במחכ"ת שלא בדקדוק כ' את דבריו דבאמת יש לשאול גורל מאי אהני, וכי הגורל מתיר דמן של ב"ב, וי"ל דהסבר הדבר הוא כך, שבדין הי' אף בסיעה של בנ"א, ואף בלא יחדו, להתיר למסור את האחד כדי להציל את הרבים, משום דהא בין כך ובין כך גם איהו יהרג, אלא משום דעל כל או"א שיבאו למסור אותו תתעורר השאלה מאי חזית, ע"כ בהכרח להניח את הדבר בשוא"ת. וא"כ כל היכי דיש איזו סברא המכרעת כלפי מסירת האחד יותר מאשר כלפי האחרים תו ל"ש מאי חזית, והדר דינא דרשאי למוסרו, והיינו טעמא דיחדוהו, והיינו טעמא דגורל, דמה לי אם האנס מייחדו, או הגורל, הא עכ"פ בתרויהו תו ל"ש לשאול מאי חזית. וא"כ לא כך נ"ל דבגורל שרי אפי' בלא יחדוהו (וכמו"ש התפל"מ), אלא כך צ"ל דגורל היינו יחדוהו. דהיינו הך

כ"ז ניחא אי ביחדוהו לחוד סגי, ולא בעינן ח"מ כשב"ב. אך אי כר"ל, דבעינן נמי ח"מ כשב"ב, הדר תקשי עובדא דיונה ודגבעונים, דאינהו עכ"פ הא לא ידעו בהם ח"מ כלל. (וזה דוחק לומר דהגורל גופי' הוא המברר דחייבי מיתה נינהו. ואכמ"ל בזה) וא"כ מי התיר להם למסור בידים, והא הגורל לא משוי להו לכל היותר אלא כיחדוהו לחוד וכדאמרן. ואולי באמת מהני עובדי הוא דידע לה ר' יוחנן דביחדוהו לחוד סגי, ולא בעינן כשב"ב, דאי ס"ד דיחדוהו לחוד לא מהני, אז גם גורל לא יהני דהוי ג"כ מטעם יחדו: **(וע' טור חו"מ סי' קע"ג וברמ"א שם מ"ש בשם הרא"ש לענין חלוקת השותפות עפ"י גורל, דהגורל עכ"פ מברר את החלקים עיי"ש. והיינו דמייחד לכאו"א את חלקו

)** ובשו"ת נוב"י [מ"ת, חיו"ד סי' ע"ד, שו"ת מבהמ"ת] כ' דאף לר' יוחנן דומי' דשב"ב בעינן, אלא דלא בעינן חייב מיתה, משום דלר"י לשיטתי' גם שב"ב גופי' עדיין לאו חייב מיתה מקרי, כיון דס"ל לר"י [מגילה, י"ד]. דמורד צריך למידייני', ועדיין לא דנוהו לשב"ב. עיי"ש שתירץ עפי"ז ד' הרמב"ם שפ' כר"ל לגבי ר"י דבעינן ח"מ כשב"ב, משום דרמב"ם לטעמי' [בפ"ג מה"מ] ס"ל כסתמא דגמרא [במגילה,